|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
אוניברסיטת בן גוריוןאוניברסיטת בן גוריון – חופש הביטוי מפי סדאם חוסיין: ניצה ברקוביץ' (החוג לסוציולוגיה) מגבשת הגדרה של "חופש" שמתאימה לזאת של סדאם חוסייןלא הייתי נדרש לסדאם, אלמלא מאמרה של ד"ר ניצה ברקוביץ', "מקארתי בתל אביב", בו ביכתה את המתקפה על מה שהיא מכנה "חופש אקדמי" ואת רצונם של גורמים שונים להחדיר פוליטיזציה לאקדמיה. התחוור לי, שלי ולד"ר ברקוביץ' יש כנראה הגדרות שונות למונח "חופש" - אלא שכדי להסבירן כראוי, עליי לנטוש לרגע את סדאם חוסיין ולפנות לאדוארד סעיד. ... זו רק דוגמה אחת. אין זה מקרה שמרבית הסטודנטים לסוציולוגיה הם סוציאליסטים נלהבים. הם, כמוני, למדו את מרקס, וזה בסדר גמור שלמדו, כי איך אפשר ללמוד סוציולוגיה בלי מרקס? אבל הרי יש גם כמה טיעונים חזקים בזכות הקפיטליזם, ואותם אין לומדים כלל. כך בכל עניין ועניין - את ההוגה הרדיקלי, שמדבר על קיפוח ועל ניצול, ילמדו ויהללו. כל דעה שונה, שתיתן קונטרה ותאפשר לסטודנט להבין שאפשר גם אחרת, איננה בנמצא. זו בדיוק הבעיה שמגחיכה את הטענות על חופש אקדמי אבוד. חופש הוא תמיד החופש לבחור בין אפשרות אחת לאחרת. לא ייתכן חופש כאשר קיימת מלכתחילה רק אפשרות אחת, אלא אם מדובר בחופש בסגנון סדאם חוסיין. בפקולטה למדעי החברה, לעתים קרובות מדי ישנו נראטיב אחד בלבד, וכך, במקום לפתח את דעתם של הסטודנטים, להציג בפניהם קשת רעיונות ולאפשר להם לבחור ולהוסיף משלהם, כובלים אותם בקו נוקשה יחיד, שאין בינו ובין חופש דבר. הקו הזה לא נוצר במקרה - ועל אלו שיצרו אותו מתרעמים, ובצדק.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3938319,00.html על חופש אקדמי וסדאם חוסייןעומר גרטל בבחירות שנערכו בעיראק בשנת 2002 זכה סדאם חוסיין ב-100 אחוז מהקולות. ההישג שימח אותו במיוחד, מכיוון שהוא הוכיח שתמיכת העם בו גברה מאז הבחירות ב-1995, שבהן זכה רק ב-99.96 אחוז. כן, בעיראק של סדאם שגשגו חופש ודמוקרטיה, ומדי שבע שנים יכלו האזרחים להצביע בבחירות כטוב בעיניהם, ובלבד שיבחרו באיש עם השפם. לא הייתי נדרש לסדאם, אלמלא מאמרה של ד"ר ניצה ברקוביץ', "מקארתי בתל אביב", בו ביכתה את המתקפה על מה שהיא מכנה "חופש אקדמי" ואת רצונם של גורמים שונים להחדיר פוליטיזציה לאקדמיה. התחוור לי, שלי ולד"ר ברקוביץ' יש כנראה הגדרות שונות למונח "חופש" - אלא שכדי להסבירן כראוי, עליי לנטוש לרגע את סדאם חוסיין ולפנות לאדוארד סעיד. את שמו של סעיד, כמו גם את שם יצירתו "אוריינטליזם", מכיר כל סטודנט לסוציולוגיה. למי שאינו כזה, או סתם לא מכיר, אסכם בקצרה: סעיד הצליח להאשים את המערב האימפריאליסטי הרשע בכל תחלואי המזרח. כל בעיה בארצות המזרח, ה"אוריינט", מקורה על פי סעיד באופן בו המערב הציג אותן והתייחס אליהן. עקב השפעתו העצומה של סעיד, עד היום מאשימים אינטלקטואלים מערביים וכמעט כל אזרח פשוט במזרח התיכון את המערב בכל דבר ועניין, תוך מזעור השפעתם של פונדמנטליזם דתי, טוטליטריות, השכלה בלתי מפותחת, פיגור טכנולוגי או אפליית נשים ומיעוטים. אגב, לאחר שהצליח לגרום לכל אינטלקטואל מערבי להתנצל על עצם קיומו, התפנה סעיד לעיסוקים אחרים, כמו השלכת אבנים על חיילי צה"ל. את שמו של סעיד היכרתי כשלמדתי סוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. זה טבעי, שהרי הוא מתאים לאג'נדה השלטת, אבל זה גם בסדר - כי היתה לו השפעה רבה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. אלא שלמרות הקונצנזוס לו הוא זוכה בקרב סוציולוגים, לסעיד היו וישנם גם מתנגדים, ובראשם אחד מגדולי המזרחנים, ברנרד לואיס. לואיס ואחרים (שאולי הבולט מביניהם הוא המוסלמי לשעבר אבן ואראק) ביקרו ארוכות את סעיד. הם הצביעו על כשלים מתודולוגיים קשים במחקריו, על טעויות לוגיות בלתי נסלחות ועל שגיאות מביכות בנתונים ההיסטוריים שעליהם ביסס את טענתו. הביקורת שלהם מקהה, אם לא מנתצת, את עוקצן של האשמותיו של סעיד. אך אותם לא הכרתי כשלמדתי סוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. אותם ואת הביקורת שלהם הייתי צריך למצוא לבד. כל סטודנט לסוציולוגיה מכיר את השם אדוארד סעיד. כמעט אף סטודנט לסוציולוגיה לא מכיר את השמות ברנרד לואיס או אבן ואראק, ולא במקרה. זו רק דוגמה אחת. אין זה מקרה שמרבית הסטודנטים לסוציולוגיה הם סוציאליסטים נלהבים. הם, כמוני, למדו את מרקס, וזה בסדר גמור שלמדו, כי איך אפשר ללמוד סוציולוגיה בלי מרקס? אבל הרי יש גם כמה טיעונים חזקים בזכות הקפיטליזם, ואותם אין לומדים כלל. כך בכל עניין ועניין - את ההוגה הרדיקלי, שמדבר על קיפוח ועל ניצול, ילמדו ויהללו. כל דעה שונה, שתיתן קונטרה ותאפשר לסטודנט להבין שאפשר גם אחרת, איננה בנמצא. זו בדיוק הבעיה שמגחיכה את הטענות על חופש אקדמי אבוד. חופש הוא תמיד החופש לבחור בין אפשרות אחת לאחרת. לא ייתכן חופש כאשר קיימת מלכתחילה רק אפשרות אחת, אלא אם מדובר בחופש בסגנון סדאם חוסיין. בפקולטה למדעי החברה, לעתים קרובות מדי ישנו נראטיב אחד בלבד, וכך, במקום לפתח את דעתם של הסטודנטים, להציג בפניהם קשת רעיונות ולאפשר להם לבחור ולהוסיף משלהם, כובלים אותם בקו נוקשה יחיד, שאין בינו ובין חופש דבר. הקו הזה לא נוצר במקרה - ועל אלו שיצרו אותו מתרעמים, ובצדק. נכון, אין זה רצוי שהאקדמיה תהיה שופר של השלטון. אך מצד שני, אין זה רצוי גם להעמיד פנים שפוליטיקה ואקדמיה אינן כרוכות זו בזו, ובשום מקום אין הדבר ניכר יותר מאשר במחלקה לסוציולוגיה. כל מי שקרא מאמר סוציולוגי מבין מיד שהסוציולוג הוא במידה רבה פובליציסט דוגמת כותבי הטורים במוספי סוף השבוע. אמנם הטור שלו ארוך ומנומק יותר, אך ביסודו לעולם תהיה הבעת דעה, שהיא פוליטית לחלוטין. אי לכך, האקדמיה בהכרח נגועה בפוליטיזציה - אלא שנכון לעכשיו, זוהי פוליטיזציה המוטה לכיוון אחד בלבד. זו הטיה שלא יכולה היתה להיווצר באופן מקרי וחופשי. תיקון ההטיה והשבת הפלורליזם הרעיוני אינו פגיעה ביעוד האקדמיה - הוא הייעוד עצמו. עומר גרטל, בוגר מדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון
|