IsraCampus.Org.il

באופן דומה משתמשים היום "רבנים לזכויות אדם" בשיח יהודי על מנת לקרוא תגר נגד הכיבוש האכזרי ונגד המדיניות הכלכלית הדורסנית של ממשלת ישראל. על אף שבאק-מורס לא מזכירה את הרבנים, היא מראה שדווקא המאבק המשותף נגד כוחות דכאניים, ולא ראיית עולם צרה ואחידה, יכול לחבר בין קבוצות שלכאורה שונות לחלוטין וכך לסייע להן במאבקן. ... כסמל, אם כן, מבטאת "הגדר" את התשוקה להפרדה, את חוסר הנכונות לדבר, להתפשר, לבוא במגע עם האחר ולראות את הדברים גם דרך עיניו. היא מסמלת את ניצחון החד-צדדיות, ההתבדלות, ההתחפרות וההתבצרות בכוח. היא ההיפוך הגמור של הפתיחות ההדדית עליה דיבר בנימין. על אף שבאק-מורס אינה מזכירה את "הגדר", היא טוענת שבמציאות המאופיינת על ידי מלחמה נצחית נגד הטרור, אותה פתיחות הדדית הופכת להיות פרויקט מובהק של השמאל. אחת המשימות החשובות ביותר של השמאל הישראלי, אם כן, היא לפרק את כל אותם מחסומים פיזיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, לפרק את "הגדרות" החומריות והסמליות.

http://www.resling.co.il/browse.asp?browse_id=30

"חשיבה מעבר לטרור"
מאת: סוזן באק-מורס

הקדמה לספר מאת ניב גורדון

על טרור, כוח והתנגדות
ניב גורדון

"חשיבה מעבר לטרור" נכתב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. על אף שהספר כמעט ואינו מזכיר את ישראל, מסריו נוגעים לנו, הקוראים הישראלים, שכן הטרור הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו. לא ניתן להבין את המציאות הישראלית מבלי להבין את הלוגיקה של "המלחמה נגד הטרור", ולא נוכל לצאת מהמציאות אליה נקלענו מבלי לחשוב מעבר לטרור.

פעולת הטרור של ה-11 בספטמבר הייתה שונה מפעולות הטרור שקדמו לה, מכיוון שבפעולה זו הצליחו המחבלים להפוך את האלימות לחיזיון גלובלי. כך גורסת סוזן באק-מורס, המזכירה לנו שלמפגעי התאומים ושולחיהם לא היו מטרות פוליטיות וחברתיות מוגדרות. לטרוריסטים לא היו דרישות מפורטות, הם לא העבירו מכתבים עם שורה של תביעות, אלא יצרו סדרה של דימויים קטלניים. אנו קוראים בספר שזו הייתה במידה רבה פעולה אילמת, ששודרה שוב ושוב באמצעות לוויינים לקהל גלובלי מגוון שצפה בו בזמן באותם דימויים אכזריים. עוצמתם של הדימויים נבעה מכך שהם קיבלו משמעויות רבגוניות. עבור קהלים רבים מדובר היה בפעולת טרור מבעיתה, עבור קהלים אחרים הפך הפיגוע לסמל ניצחון המדוכאים. מן הספר עולה שחיזיון הפיגוע הרצחני אכן לא נועד באופן בלעדי לקהל האמריקאי, שכן הטרוריסטים כלל לא רצו לתקשר עם ציבור זה, אלא לפוצץ את עולם המושגים שממנו ניזונים האמריקאים. במקום דרישות מפורטות, העבירו הטרוריסטים מסר שהתמקד במה שבאק-מורס מכנה "הדיאלקטיקה של הכוח"; כלומר שכוח מייצר את הפגיעות של עצמו. לדעתה, הראיה הברורה ביותר לכך היא אוסמה בין-לאדן שאומן ונתמך על ידי ממשלת ארצות הברית ולאחר כמה שנים פגע בה.

על אף שגם ההיסטוריה הישראלית מצביעה על כך שהכוח מייצר את הפגיעות של עצמו, במסדרונות השלטון עדיין לא הפנימו את הרעיון החשוב הזה. המסר בדבר הדיאלקטיקה של הכוח דורש מהציבור הישראלי והנהגתו להיפתח למציאות המזרח תיכונית, מציאות שההיסטוריונים, הסוציולוגים והגיאוגרפים "החדשים" מתארים מזה שנים רבות, אך בכל זאת נותרה חסרת משמעות עבור רוב הציבור. הטענה שהפגיעות של תושבי ישראל היא תוצאה של המדיניות הכוחנית של ממשלותיה מודרת מהזירה הציבורית, בין השאר על ידי ראיית העולם ההגמונית המציבה את ה"אני" הישראלי היהודי כקורבן נצחי.

באק-מורס מראה שהאמריקאים מתייחסים אל עצמם באופן דומה. גם הם חפים מכל עוולה. אנו קוראים בספרה שאפילו השאלה התמימה, תמימה מדי, "למה הם שונאים אותנו"? לא זכתה להתייחסות לאחר התקפות ה-11 בספטמבר. הבית הלבן לקח מיד את המושכות ותוך כדי הצבת שורה של הגדרות חדשות הצליח לדכא כל חשיבה ביקורתית שיכלה להתעורר בעקבות הפיגועים הרצחניים. שאלות נוקבות הושתקו ובמקומם הופצו שורה של הצהרות חד-משמעיות: "או שאתם אתנו, או שאתם עם הטרוריסטים", קרא הנשיא ג'ורג' וו. בוש במושב משותף של הקונגרס פחות מעשרה ימים לאחר ההתקפה הנפשעת. הציבור למד במהרה שלהיות נגד טרור משמעו לתמוך בלגיטימיות של התפרסות כוחות אמריקאיים בארצות נידחות, כוחות שמטרתם להילחם בטרוריסטים כפי שממשל בוש מגדיר אותם.

ואכן, הממשל האמריקאי החליט להגיב להתקפת הטרור בכל העוצמה. באיחור של אחת עשרה שנה נמצא תחליף ראוי ל"אימפריית הרשע" (כפי שהגדיר הנשיא המנוח רונלד רייגן את ברית המועצות), והמלחמה הקרה שכמעט נשכחה הומרה במלחמה נגד הטרור. תוך ניצול הפחדים של האזרחים נעשה שימוש ציני בכוח. בִּין לילה הפך המאבק נגד הטרור למכשיר הצדקה נטול כל רסן, הנותן הכשר למלחמות וכיבוש, חיסולים ועינויים, הפצצות בלב ערים, ומעצרים ממושכים ללא הליך הוגן. אם הלוגיקה של ממשל קלינטון הייתה עידוד תהליכי שלום כאמצעי לשמור על יציבות האזור, ובאופן כזה להבטיח את המשך השליטה של ארצות הברית במשאבי הנפט והגז הטבעי, הלוגיקה של ממשל בוש היא להשתמש במלחמה כאמצעי להוביל לשינוי במזרח התיכון. הרעיון הוא להפוך מדינות "לא ממושמעות" לקליינטיות צייתניות. מדיניות של שלום אינסטרומנטלי ויציבות הוחלפה, אם כן, במדיניות של מלחמה ושינוי. החיפזון של בוש לצאת למסעות צלב מעיד שהוא עדיין לא הבין שהפעלת עוד ועוד כוח מייצרת, בסופו של דבר, התנגדות אלימה.

יתרה מזאת, את ההתקפות מחוץ ליוותה גם התקפה מבית. שיכרון הכוח של הבית הלבן הוביל לפגיעה קשה בחברה האזרחית בתוך ארצות הברית, שכן אותה מלחמה נתנה גם הכשר לכרסום משמעותי של חירויות וזכויות אזרח. הלוגיקה המעוותת המנחה את השינויים הפנים מדינתיים מוכרת לנו הישראלים כבר שנים רבות. שר החוץ האמריקאי דונלד רמספלד ביטא זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים: על מנת לשמור על החירויות, הוא הכריז, צריך לצמצם אותן באופן ניכר.

האויב העולמי החדש הפך להיות הטרור, והטרור, בתורו, זוהה עם האיסלמיזם. אולם האיסלמיזם, כפי שבאק-מורס טוענת באופן נחרץ בתחילת הספר, אינו טרור. גם לא ניתן לצמצם את האיסלמיזם לשיח דתי או לפרקטיקות דתיות, שכן מדובר בשיח פוליטי עכשווי. לדידה, איסלמיזם זה הפוליטיזציה של האיסלם בהקשר הפוסט-קולוניאלי. מדובר בשיח של התנגדות, העוסק בצדק חברתי, בלגיטימיות של הכוח ובחיים האתיים, שיח שנועד לאתגר את ההגמוניה של נורמות פוליטיות ותרבותיות מערביות. באק-מורס אף גורסת שברגע שנהיה מוכנים לחשוב מעבר לטרור נגלה שהשיח האיסלמי, הפעילים שמאמצים אותו והשלכותיו הפוליטיות אינם מונוליתיים. אין כופר בכך שקיצונים איסלמים מאמצים לעתים שיטות אלימות על מנת לקדם את מטרותיהם, אבל האיסלמיזם, הן במקורו הן במהותו, הנו שיח ביקורתי שראוי שמוסלמים ולא-מוסלמים כאחד יתייחסו אל מכלול תכניו ברצינות. עבור הקהל הישראלי, החי באזור שרוב תושביו מוסלמים, המסר הזה חשוב במיוחד, ולו מכיוון שרובנו ניזונים כמעט אך ורק מהגדרות וניתוחים שטחיים המופצים על ידי המומחים מטעם בתקשורת ההמונים.

באק-מורס זהירה. היא מדגישה שהאיסלמיזם שעליו היא מדברת שונה מאוד מהאיסלמיזם שהפך להיות מכשיר בידי קבוצות המנסות לאגור תמיכה נטולת ביקורת, איסלמיזם המשתיק ומדכא כל התנגדות פנימית. יש לכבד את האיסלמיזם הביקורתי, היא אומרת, איסלמיזם שאינו פוחד להתחבט עם שאלות קשות ואינו מתחמק ממתן דין וחשבון חברתי. איסלמיזם כזה יכול לאתגר את ההגמוניה של השיח הניאו-ליברלי המשרת את בעלי ההון ומשעבד את האוכלוסיות החלשות ברחבי כדור הארץ. זו אולי אחת הסיבות שהשיח הניאו-ליברלי מנסה בכוח להשתיק את האיסלמיזם מהסוג הזה.

באופן דומה משתמשים היום "רבנים לזכויות אדם" בשיח יהודי על מנת לקרוא תגר נגד הכיבוש האכזרי ונגד המדיניות הכלכלית הדורסנית של ממשלת ישראל. על אף שבאק-מורס לא מזכירה את הרבנים, היא מראה שדווקא המאבק המשותף נגד כוחות דכאניים, ולא ראיית עולם צרה ואחידה, יכול לחבר בין קבוצות שלכאורה שונות לחלוטין וכך לסייע להן במאבקן. היא טוענת שעל מנת לפתח ביקורת גלובלית, העדיפות צריכה להיות כלפי האובייקט שאותו מבקרים, ולא כלפי המודל הדיסקורסיבי שכל קבוצה מאמצת. כלומר, פעולות חתרניות המנסות לערער את מנגנוני הדיכוי ומפעיליהם יכולות להוות מכנה משותף עבור קבוצות הבאות מתרבויות שונות ומחזיקות באמונות ואידיאולוגיות מגוונות. אבל כדי לפעול יחדיו, כדי שקבוצות שונות יאבקו זו לצד זו, נדרשת פתיחות הדדית.

מבחינה תיאורטית, באק-מורס מסתמכת כאן על ולטר בנימין. היא מתחבטת עם הטיעון שהמתרגם הטוב אינו משאיר את שפת המקור או את שפת היעד של התרגום ללא שינוי, ומאמצת את הפירוש שנותן האנתרופולוג טלאל אסאד לאמירה בנימינית זו. על פי אסאד, השאלה איננה עד כמה סובלנית צריכה להיות מתרגמת כלפי החיבור המקורי, אלא כיצד היא יכולה לבחון את הסובלנות של שפתהּ היא כדי לבטא אמירות שצורתן זרות ללשונה. באק-מורס רואה בתרגום אקט פוליטי, כאשר שפות פוליטיות נתפסות אצלה כפתוחות לשינוי הדדי וכמאתגרות את ההסדרים הלא-שוויוניים של הכוח הגלובלי, שהרי ההסדרים הקיימים מושתתים לא על פתיחות אלא על כפייה. הם מנסים לכפות שפה, תרבות, מדיניות או ראיית עולם הגמונית על קבוצות אחרות. עצם הפתיחות ההדדית, במובן של נכונות להשתנות בעקבות המפגש, מאתגרת את צורות המחשבה והפרקטיקות המקובלות לפיהן החזק תמיד מטיל על האחר את מרותו.

חוסר הנכונות לפתיחות הדדית בוטה במיוחד בהקשר הישראלי-פלסטיני, שכן המחסומים הפיזיים, הפוליטיים והפסיכולוגיים המפרידים בין שני העמים רק התרבו והתחזקו בשנים האחרונות. "גדר ההפרדה", אותו מכשול מפלצתי המורכב מתעלות, גדרות תיל וגדרות אלקטרוניות, דרכי טשטוש ודרכי סיור, וכמובן חומות בטון המתנשאות לגובה שמונה מטרים, היא רק הסממן האחרון בתהליך ארוך של הסתגרות והתבצרות. "הגדר", אם כן, היא האנטיתזה של הפתיחות, היא לא רק תוצר אלא גם סמל של "המלחמה נגד הטרור".

כמו כל התוצרים של מלחמה זו, מטרתה המוצהרת של "הגדר" שונה ממטרתה האמיתית. בעוד שברמה ההצהרתית, נועדה "הגדר" להפריד בין ישראלים ופלסטינים וכך למנוע טרור, הלכה למעשה במקומות רבים היא מפרידה בין פלסטינים לפלסטינים ומטרתה העיקרית לקבוע עובדות בשטח שיכשילו כל הסכם מדיני עתידי. היא נוצרה כדי לרכז את הפלסטינים במכלאות ולהרוס את התשתית הקיומית שלהם. אולי מתכנני "הגדר" חשבו שהיא תכלא רק את הפלסטינים, אך לפחות מבחינה פוליטית ומנטלית היא כולאת גם את האסירים וגם את הסוהרים. בין אם "הגדר" נבנית מערבית ליישוב או מקיפה אותו כליל, ובין אם היא ממוקמת ממזרח, תושבי האזור כולו, ישראלים ופלסטינים, שבויים בתוכה, מנותקים משאר האזור, שהרי ישראל שוכנת במזרח התיכון.

כסמל, אם כן, מבטאת "הגדר" את התשוקה להפרדה, את חוסר הנכונות לדבר, להתפשר, לבוא במגע עם האחר ולראות את הדברים גם דרך עיניו. היא מסמלת את ניצחון החד-צדדיות, ההתבדלות, ההתחפרות וההתבצרות בכוח. היא ההיפוך הגמור של הפתיחות ההדדית עליה דיבר בנימין. על אף שבאק-מורס אינה מזכירה את "הגדר", היא טוענת שבמציאות המאופיינת על ידי מלחמה נצחית נגד הטרור, אותה פתיחות הדדית הופכת להיות פרויקט מובהק של השמאל. אחת המשימות החשובות ביותר של השמאל הישראלי, אם כן, היא לפרק את כל אותם מחסומים פיזיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, לפרק את "הגדרות" החומריות והסמליות.