מאמר מערכת
אוניברסיטת תל
אביב - פרופ' דניאל בר-טל (חוג
לפסיכולוגיה) טוען שהיהודים מאוהבים בסכסוך עד למוות
מאת אלון בן שאול
19.5.2009
אקדמאים רבים, בארץ ובחו"ל,
הופתעו לאחרונה כאשר קיבלו לתיבת הדואר האלקטרוני שלהם הודעה היסטרית
אשר הוקיעה את העמותות המתעדות את פעילותם של האקדמאים הישראלים
האנטי-ישראלים בכתיבה ובהופעות פומביות. המדובר, לדעת הכותב, ב"מקרתיזם
ובמגמות מכוערות אחרות להן אין מקום בחברות דמוקרטיות." לא רק זאת, בעל
המאמר קורא לרשויות הנוגעות בדבר להוקיע את התופעה בה אנשים "ברשת מדעי
החברה שלנו" עושים שימוש ב"שפה לא מקובלת" כדי לנגח סגל אקדמי לו הם
מתנגדים פוליטית. הוא הוסיף קריאה לראש המוסדות להשכלה בישראל לנקוט
בצעדים משמעתיים נגד מרצים המעיזים להביע ביקורת נגד חברי סגל
אנטי-ישראליים קיצוניים.
מאחורי שורות בולשביקיות
אלו עומד מרצה בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב העונה לשם דניאל
בר-טל. הוא שיגר את איומיו למספר גדול של עמיתים למקצוע ורק מעטים
הבחינו באירוניה המבצבצת משורותיו. האיש מאשים את מתנגדיו הרעיוניים
ב"ציד מכשפות" וקורא לממונים עליהם לסתום את פיהם. חד וחלק.
על מה, בעצם, מלין
הפרופסור? על כך שבשנים האחרונות מספר גובר והולך של בודדים וארגונים
חושף את פעילותם של אותם אקדמאים המנצלים את הבמה האוניברסיטאית כדי
לקדם את משנתם האנטי-ציונית. זו כוללת הדבקת תווית של אפרטהייד על מצחה
של מדינת ישראל, חתירה תחת הלגיטימיות שלה, ערעור על עצם קיומה כישות
יהודית, קריאה להחרים את מוסדות ההשכלה הגבוהה שלה, הסתה למרד בצבא
ומעורבות ביוזמות להביא למשפט קציני צה"ל שביצעו "פשעי מלחמה" במהלך
מילוי תפקידם.
בר-טל לא אוהב את זאת. הוא
היה מעדיף שהוא וחבריו הפוסט-ציוניים ימשיכו בפעילותם באין מפריע. אולם
במקום לקחת חלק בפולמוס ציבורי עם "רודפיו," הוא עושה את מה שהוא
וחבורתו יודעים לעשות כל כך טוב – להחרימם. לא רק זאת, הוא מיצר על כך
שאותן עמותות מעיזות להפיץ את דעותיהן ברשת המייל של מדעי החברה, רחמנא
ליצלן. כלומר, רק לו ולדומיו יש את הזכות להפיץ את דעותיהם ברבים שכן
הם פועלים ב"מסגרת החוק והנורמות האקדמיות." ומי אחראי לעיצובן של אותן
נורמות? הבר-טלים כמובן, אותם אקדמאים שהשתלטו על כמה חוגים ידועים
שהפכו את אוניברסיטת תל-אביב ל"מוקטעה" ידועה לשמצה.
והנה, אותו בר-טל חתום, יחד
עם רפי נץ-זנגוט, על מחקר חדש שזכה אפילו לאחרונה להיכלל בהודעה
לעיתונות שפרסם "קולג' המורים" בניו-יורק. כותרת ההודעה מספרת לנו
ש"באופן מפתיע" 47% ישראלים-יהודים מחזיקים בדעה כביכול שהפליטים
הפלסטינים אכן גורשו על ידי ישראל ב- 1948." אולם הכותרת אינה משקפת את
העובדה שאותם 47% גם סבורים שהפליטים נענו לקריאות מנהיגיהם לעזוב
ושרבים מהם נסו על נפשם מתוך פחד. אחוזם של המאמינים כי המדובר היה
בגירוש בלבד הוא שמונה בלבד, בעוד מדווח ש- 41% מקבלים את ה"נרטיב
הציוני" שאותם פליטים עזבו מרצונם החופשי. ובכן, אין המדובר כלל
בממצאים מפתיעים, שכן עדיין הרוב היהודי המכריע אינו סבור שאכן המדובר
היה בהגליה המונית, מה גם שעורכי ה"מחקר" אינם טורחים לעסוק בחלוקה
הפנימית של אותם 47%. ה"חוקרים" גם לא טרחו לשאול את המשיבים הסבורים
שהיו מקרים של הגליה בכוח האם מקרים הללו היו מוצדקים, כי החוקרים
יודעים מה היו עונים!
גרוע מזה, האם ניתן בכלל
לשאול מה הניע את ערביי ארץ-ישראל לעזוב את מולדתם, מבלי להתייחס
לנימוקי תשובתם? הרי רבים היו טוענים, אם היו נשאלים, כי לא היה מנוס
מגירוש חלקי שכן עצם קיומו של היישוב עמד על חוט השערה. אחרים בודאי
היו מוסיפים כי במצב של מלחמה תופעות של גירוש היו בלתי נמנעות. אחרי
הכל, האוכלוסייה המגורשת-בורחת הייתה אוכלוסייה עוינת שהתנגדה לא רק
להקמתה של מדינה יהודית, אלא אף לעצם קיומה של קהילה יהודית כלשהי בתוך
"פלסטין," בבחינת "אנחנו או הם"! בנוסף לכך, יש להניח כי הנשאלים היו
אפילו מעלים על דעתם שללא רוב יהודי, ישראל לא הייתה יכולה להיות עובדה
קיימת מלכתחילה.
הדרך בה חוברו השאלות
ומספרם של הנשאלים יכולים להעיד על שרלטנות ומגמתיות האופיינית להלך
הרוח הנושב בקמפוס של רמת אביב. בסך הכל 500 ישראלים השיבו לאותן
שאלות, אולם אין הדבר מונע מצמד החוקרים להדביק תווית של "מיה קולפה"
על מצחם של כמעט מחצית מיהודי הארץ. לא רק זאת, אלא שהם מגדירים את
הממצאים כ"מעודדים" ובכך חושפים, אולי לא במודע, את דעותיהם הפוליטיות.
"זה מראה שהחברה הישראלית-יהודית השתנתה ונהייתה יותר ביקורתית, פתוחה
ומודעת לעצמה, מה שמאפשר לה לאמץ נרטיבים פחות חד-צדדיים," זאת על פי
זנגוט, עורך-דין ישראלי העושה את עבודת הדוקטוראט שלו ב"קולג' המורים"
בניו-יורק.
בר-טל, המציג תמיד את עצמו
כמומחה לזיכרון קולקטיבי, יוצא אף הוא מעודד. כל זאת משום ש"היצמדות
להשקפה הציונית מהווה מכשול לשלום, שכן היא מקדמת רגשות שליליים כלפי
הערבים והפלסטינים, כמו גם חוסר אמון, דה-לגיטימיזציה וסטריאוטיפים
שליליים כלפיהם." אכן אתם קוראים נכון. רק היפרדות מהרעיון הציוני
יכולה לסלול את הדרך לשלום על פי הפרופסור המלומד. כל עוד הציונות
תמשיך לשלוט בכיפה, השלום יהיה רחוק מאתנו והלאה.
בר-טל וחבורתו לא טרחו מעולם
לבצע הפרדה כלשהי בין דעותיהם הפוליטיות לבין עבודתם האקדמית. לשיטתם
השלום יפציע בשמי המזרח-התיכון רק כאשר יהודי הארץ יצרבו סוף סוף
בתודעתם שהם ולא הערבים יצרו את הסכסוך על ידי גירוש הפליטים. הם, ולא
אויביהם, אחראים לכך שהסכסוך עדיין עמנו.
אבל בתפריט המחקרי הזה יש
עוד כמה מעדנים. 60% מהישראלים מאמינים כביכול שתוכנית החלוקה של האו"ם
משנת 1947 הציעה לערבים שטח אדמה דומה או גדול מזה שהוצע ליהודים. הם
לא ידעו – אוי ואבוי – שרק 44% הוצעו לפלסטינים למרות שהם היוו שני
שליש מהאוכלוסייה הכללית. (ואולי המשיבים כללו את מדינת ירדן כחלק
מהמנדט המוענק לערבים?)
המחקר לא טורח להזכיר שחלק
גדול מהשטח שהוצע ליישוב לא היה אלא שממה שאינה ראויה לעיבודים
חקלאיים. גרוע מזאת, השאלה הוצגה בצורה כזאת ממנה משתמע כי אילו הוצע
לערבים שטח גדול יותר, הם היו מקבלים את החלוקה. העובדה ההיסטורית
פשוטה. היהודים היו מקבלים את החלוקה גם אם הייתה כוללת שטח אדמה קטן
יותר מזה של הערבים, בעוד האחרונים דחו כל רעיון של פשרה טריטוריאלית
כפי שעשו עד עצם היום הזה. הנה, איזו אכזבה לבר-טלים, רק שלושה אחוזים
מהיהודים מאמינים שאהוד ברק אחראי לכישלון פסגת קמפ דויד משנת 2000,
בעוד 60% תולים את האשמה ביאסר ערפאת וכל היתר מפנים אצבע מאשימה כלפי
שני הצדדים.
המחקר המתחכם הזה מומן על
ידי קרן IRPA
לחקר השלום הבינלאומי והוא נערך על ידי חברת "דיאלוג" החוקרת את דעת
הקהל בישראל. מיותר לציין כי אין הוא שואל לדעתם של הערבים. איזה בזבוז
כסף! לא רק זאת, יהיו כלולים בו בסך הכל 25 נושאים הנוגעים לסכסוך
הישראלי-ערבי והוא, ראו הוזהרתם, ייצא בסופו של דבר כספר.
חמאס? בכלל יצירה
ישראלית...
בר-טל, יליד טג'יקיסטאן שעלה
ארצה מפולין, אינו מחמיץ הזדמנויות לחלוק את דעותיו הנאורות עם העולם
הגדול ויש לו מה לומר על האירועים האחרונים באזור. לעיתון "הארץ" המציג
אותו כמי ש"נחשב לאחד החוקרים הבולטים בעולם לחקר סכסוכים ופתרונם" הוא
אמר לפני שנתיים כי החברה הישראלית, כמי שחיה בסכסוך ממושך, נמצאת במצב
של "צנזורה עצמית, בשטיפת מוח בלתי פוסקת ובהדחקה של מעשים לא
מוסריים." הוא אפילו מוסיף שלפחות עד מלחמת לבנון זוהי חברה ש"אנשי
צבא הם הכוהנים והנביאים שלה" (ואני סברתי לתומי שההערצה הזאת פסקה
במלחמת יום הכיפורים). בר-טל דוחה את הטענה כי הוא "פוסט ציוני" ומאשים
כי "על התודעה של היהודים בישראל השתלטה תחושת קורבן, מנטאליות של
מצור, פטריוטיות עיוורת, כוחנות, צדקנות ודה-הומניזציה...."
לאורך כל הדרך, רואה בר-טל
את המציאות בשחור-לבן, הגוונים אותם הוא מייחס לאוכלוסייה אותה הוא
מבקר. "היהודים סבורים כי הפלסטינים אינם אמינים, שהם חוזרים לדרך
האלימות כדי להשיג את מטרותיהם, ערך חיי אדם – כולל זה של ילדיהם –
אינו חשוב להם והם מוכנים לפגוע באנשים רק בשל היותם יהודים."
בר-טל
מקונן על כך שהיהודים, כפויי טובה שכמותם, לא הבחינו בתמורות שחלו בצד
השני. "רוב הפלסטינים החליטו ב-1988 על פשרה היסטורית שבעצם ריפדה את
הדרך למהלכי השלום. הם ויתרו על חלומם הגדול להשבת הגלגל לאחור,
ל-1947..." חבל שכולם שכחו להודיע לפלשתינאים עצמם על כך. הוא מאשים
את הישראלים בכך שאין הם מבינים שהפלסטינים ויתרו על 22% מהארץ בהסכימם
להקים את מדינתם על הגדה והרצועה בלבד.
על המקלדת של בר-טל שגור
המשפט "קיצונים משני הצדדים" כאילו שניתן למצוא בצד הישראלי את חוליות
המתאבדים של ה'חמאס' וה'ג'יהאד.' במאמר שהתפרסם באתר האנטישמי התומך
בטרורCOUNTER PUNCH
ב- 22.4.2002 הוא דחה את הטענה שהתקפות מזוינות על
חיילים בשטחים צריכות להיחשב למעשי טרור. הוא גם אינו מקבל את
הסברה שמה שמכונה טרור פלסטיני דומה בצורה כלשהי לאירועי 9/11, או למה
שהתרחש באפגניסטן.
בהתייחסו לאירועי ספטמבר
2000, הוא טוען כי "הישראלים מאשימים את ערפאת בפרוץ האלימות, אבל הם
שוכחים את עלייתו של שרון (אדם בעל "היסטוריה אישית של דם" כפי שהוא
מכנה אותו) להר הבית. שוב, גם כאן הוא מציג את גרסתו כאילו הייתה עובדה
ללא עוררין. הרי אפילו העיתונות הבינלאומית מצאה שלפרוץ האלימות היו
סיבות כאלו ואחרות, כמו כשלון השיחות. רק אחת מהן, הייתה אולי עלייתו
של שרון להר הבית.
לאחר הלוחמה האחרונה ברצועת
עזה כתב בר-טל מאמר באתר השמאלני-קיצוני "כיבוש" בו התוודה כי "האמון
שלי באנושות נחלש" ובו הניח את האשמה על כתפיה של ישראל. את פניני
מחשבתו הוא מציע לנו גם על מה שקדם לפעולה ברצועה. "הציבור לא מעוניין
לדעת מה עשתה ישראל בעזה במשך השנים, כיצד בוצעה ההתנתקות, ומה היו
תוצאותיה מבחינת הפלסטינים. מדוע הגיע 'חמאס' לשלטון, כמה בני אדם
נהרגו בעזה מאז ההתנתקות ומי אפילו הפר את הפסקת האש ברצועה."
ללא בושה או יושרה הוא מגנה
את מה שהוא רואה כקלות הבלתי נסבלת של היכולת לשכנע את הציבור בנחיצותה
של המלחמה. בר-טל מעדיף לשכוח כמה שנים של מטחי רקטות עברו על ישראל
לפני שהחליטה לצאת למבצע. הוא יוצא מנקודת הנחה שהציבור הישראלי טיפש,
כאשר הוא "מזכיר" לנו כי ה'חמאס' הוא גם תנועה חברתית המספקת את צרכיה
של האוכלוסייה האזרחית, כמו גם את העובדה שהארגון נבחר בצורה
דמוקראטית, כאילו שעובדה זו הופכת אותו לאנושי יותר. אולם לשיאו מגיע
בר-טל כאשר הוא טוען כי 'חמאס' הוקם בעצם על ידי השלטונות הישראלים כדי
ליצור חלופה לאש"ף. האם אכן המדובר בעובדה פשוטה כל כך? אפשר לטעון –
ויהיו שיחלקו אפילו על כך – שישראל סייעה ל'חמאס' להבנות, אבל הטענה
שהארגון הוקם על ידי ישראל היא מגוכחת. אולי יואיל בטובו ליטול מלגה
נוספת מ-IRPA
כדי להתחקות סוף סוף אחר האמת בעניין פעוט זה?
בכך בר-טל אינו מסתפק. הוא
מעשיר את עולמנו בעובדה נוספת: "מעטים יודעים שהמנהרות נבנו כדי
להבריח סחורות אזרחיות ולא רק נשק...," הוא כותב. האומנם? הוא גם
מוצא סיבה נוספת לזיכרונם הלקוי של הישראלים. הם שכחו כי מי שהפר את
הפסקת האש שקדמה למבצע הייתה ישראל בעצמה כאשר ב- 4 בנובמבר הרגה ששה
פלסטינים. הוא, כמובן, נמנע מלפרט, מי היו אותם הרוגים ובאלו נסיבות הם
נהרגו. הוא גם לא מציין שה'חמאס' התנגד להארכת הפסקת האיש למרות שידולי
ממשלת מצרים והרשות הפלסטינית. לקינוח הוא כותב כי אמנם ה'חמאס' אינו
"כוס התה שלו," אולם יש בתוכו קולות "התומכים במו"מ וברעיון שתי
המדינות."
בכלל, הוא כותב במקום אחר,
"אחרי
הניסיון המר של
מלחמת לבנון השנייה, שבה זיכרון המלחמה הופקע מידיהם, ראשי
המדינה החליטו שלא יניחו לזה לקרות שנית. הם החליטו לצרוב גם את תודעת
היהודים בישראל, ולשם כך הופעלה צנזורה חמורה על המידע"
וכדי למנוע אי הבנה הוא מבהיר כי
"אתוס
הסכסוך נטוע עמוק בחברה היהודית בישראל. זו אידיאולוגיה מושרשת שמצדיקה
את מטרות היהודים, מאמצת את גרסתם, מציגה אותם באופן חיובי ביותר
ושוללת את הלגיטימיות של הערבים ובעיקר של הפלסטינים." היהודים, נותר
רק להסיק מדבריו, פשוט מאוהבים בסכסוך ולא יניחו לו ליפול מבין
ידיהם....
במחשבה שנייה, אולי כדאי לי
שלא לפרסם את המאמר הזה? הרי ברור שמר בר-טל יאשים אותי במקרתיזם. הוא
הרי קורא לרשויות האקדמאיות לעקור מן השורש תופעות בהן הוא וחבריו
נחשפים במערומיהם ה"אקדמאים." הרי רק המאורים הגדולים שהשתלטו על חלקים
גדולים של אוניברסיטת תל-אביב ראויים לאחוז במגאפון. "אם נצפה מהצד,"
הוא מזהיר באותו 'קול קורא,' "הם עלולים לפגוע בכל אחד מאתנו, להרוס את
האקדמיה הישראלית ולפגוע בחברה."
אתם מבינים זאת? "הם."
========================================
Op-Ed articles appearing on IsraCampus.Org.il are those of the writer and
do not necessarily represent the opinion of IsraCampus.Org.il
|