|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
מאמר מערכתהאוניברסיטה העברית - הקיטש של פרופ' מרגלית (החוג לפילוסופיה)השמאל הישראלי הקיצוני ממשיך לחלק מתנות לעצמו. אחרי זאב שטרנהל (לפני שנתיים) ויהודה נאמן (לפני שנה) הגיע תורו של אבישי מרגלית לקבל את פרס ישראל. הפרופסור לפילוסופיה, כמו שני קודמיו, לא יחמיץ הזדמנות להאשים את ישראל בכל המתרחש במזרח-התיכון. כמותם הוא ישמח מאד לקבל את הפרס ואת המעטפה. אולם בניגוד להם, הוא גם מוצא לנכון לפגוע בזכר השואה ובחיילי צה"ל הנופלים.
מאת אלון בן שאול לפני למעלה מ-20 שנה כתב אבישי מרגלית מאמר שטנה שכותרתו "הקיטש של ישראל" ב- NEW YORK REVIEW OF BOOKS, המוכן תמיד להדפיס כל שורה שריח שנאת הציונות נודף ממנה. אבישי הוא יקירו של שבועון "ליברלי" אנטי-ציוני זה וכותב בו שנים רבות עד היום. באותו גיליון הוא בחר להיטפל לשואה, והדביק לחדר הילדים במרכז "יד ושם" את הכינוי "מקדש הקיטש". לטענתו, כל מי שהזדמן לבקר באותו חדר שומע קולות מוקלטים של ילדים יהודים הזועקים "מאמא" ו"טאטא". הוא אף הוסיף וכתב כי אפילו הסופר אלי ויזל, "אומן הקיטש", לא יכול היה לחשוב על קיטש שכזה.(1) מספר חודשים לאחר מכן נאלץ מרגלית להתנצל. מנחם פוגל, ראש המחלקה לתקשורת ב"יד ושם," כתב מכתב נזעם לשבועון ה"ליברלי" והבטיח פרס של מליון דולר למי שיצליח להוכיח כי אכן הושמעו הקלטות מעין אלו בחדר הילדים של המרכז. "מרגלית נפל קורבן לבדותות של דמיונו", כתב פוגל. "אחרת נצטרך להסיק כי רשעות ושנאה עצמית יהודית הביאו להפצת שקר כזה...אם הוא מסוגל, בדמיונו המעוות, לערוך כאלו האשמות, הוא באמת ראוי לסימפטיה, או אולי לרחמים".(2) אלא שהתנצלותו של מרגלית הייתה מוגבלת למדי ואפילו נכתבה בלעג מה. מרגלית שמע, לדבריו, כי אכן הייתה הקלטה כזאת בעבר "שכנראה הוסרה" במצוות האדריכל, שאכן חשב שהמדובר היה בקיטש. הוא אף יעץ לפוגל לשמור את הכסף לעצמו ולממן בעזרתו "מיזמי זיכרון" ברוח הטעם הטוב שהפגין במכתבו. במלים אחרות, מרגלית לא בדיוק חזר בו מדיבת הקיטש שלו, כשם שה- NYRB המשיך לפרסם את מאמריו כאילו לא אירע דבר. אולם אותו מאמר לא נגע רק בזכר השואה. מרגלית מצא לנכון להטיל רפש גם במה שכינה "תעשייה פורחת של ספרים המוקדשת לזכרם של חיילים נופלים." הוא אפילו משועשע מכך שלאחר מותם נאמר על חיילים כי קראו שירה בסתר, "בעוד הם לא זכו על כך אף פעם במחמאות בעודם בחייהם, אלא לאחר מותם המוקדם..." תארו לכם שטיפוס כמוהו מקבל את פרס ישראל, למחרת יום הזיכרון לחללי צה"ל. הוי, כמה קיטשי. אבישי לא דוחה את השי האמת היא שמאמריו של מרגלית באותו השבועון הם שטחיים ואפילו ילדותיים. הרוח האנטי-ישראלית הנושבת בין דפיו היא זו המאפשרת שיתוף פעולה זה הנמשך כבר כמעט שלושה עשורים. מרגלית מחפש פגמים בישראל, וכאשר אינו מוצא אותם, הוא ממציא את קיומם. הוא עושה זאת בריחוק ציני מהאולימפוס עליו הוא יושב, משוח בחיוך סרקסטי, כמי שכותב על ילידיו הנבערים מדעת של שבט פרימיטיבי בתוכו הוא נאלץ בעבר לגדול. כשם שמאמרו על "יד ושם" הוכיח, הפילוסוף ה"אינטלקטואל" אינו בודק אפילו את העובדות עליהן הוא מבסס את כתיבתו. מן הסתם הוא סבור כי בדיקה כזאת היא עניין לעיתונאים בלבד. בלפחות שלוש הזדמנויות אחרות הוא נאלץ לפרסם התנצלויות על טעויות. כך הוא בז לפולמוס ה"ביזארי" שהתנהל בשעתו בישראל אודות חיילים הבוכים בפומבי על מות חבריהם. נקל לחשוב כיצד מרגלית, ממקום שבתו במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, סורק את אתרי האינטרנט בעברית ומחפש נושאים העשויים לשמש חומר למאמריו הארסיים. "יד ושם"? יופי של נושא. חיילים בוכים? פנטסטי. חיילים מתים? עוד יותר טוב. הנה, הוא כבר בונה את התיזה העיקרית של מאמרו – החיבור בין הקיטש של השואה לבין הקיטש העכשווי הציוני. ישראל מפיקה מוות שכולו קיטש. במאמר שכתב תחת הכותרת "נחשים וסולמות" לאחר פרוץ ה"אינתיפאדה השנייה (3) הוא עושה השוואה מלאה בין הפלסטינים המתאבדים לבין חיילי צה"ל המגיבים. עבורו המדובר היה ב"התקפות רצחניות" משני הצדדים כנקמה על מכאובי האתמול. כלומר, הוא אינו עורך הבחנה בין חגורת הנפץ של המתאבד הערבי לבין קנה הרובה של החייל הישראלי. במלים אחרות, אין האחרון אלא מחבל כמו חברי הארגונים הפלסטינים. אבל הטיעון המרכזי במאמר היה כי ישראל בלבד יכולה הייתה להרוויח מהפסקת אש, משום שקץ מעשי האלימות יותיר את ישראל עם השטחים וההתנחלויות ואת הפלסטינים ללא מדינה. "הישראלים יהיו יותר מרוצים מהספקת העימות מאשר הפלסטינים". דברים אלה מזכירים לי מאמר שנכתב בשעתו ב"הארץ" על ידי מלומד אחר שיעץ לפלסטינים לכוון את האש רק אל ההתנחלויות ולדלג על ערי הקו הירוק אם ברצונם לזכות באהדה ובהצלחה. את המאמר הזה, אולי ניחשתם, כתב זאב שטרנהל, אף הוא פרופסור מהאוניברסיטה העברית. וכן, גם הוא קיבל את פרס ישראל. באותו "הארץ" פרסם מרגלית מאמר ובו הוא קורא לצה"ל ליטול סיכונים כדי להגן על חיי האזרחים של האויב, גם אם האויב מורכב מארגוני טרור כמו ה"חיזבאללה" וה"חמאס".(4) באותו עניין הוא כתב במאמר ב- NYRB כי המחבלים המתאבדים מבצעים את פעולות הטבח שלהם כ"מעשי נקם" על מה שנעשו נגדם על ידי ישראל. כלומר, הוא לא מקבל את הטיעון שמדובר בטרור המוזן מאידיאולוגיה דתית מוסלמית. תופעת ההתאבדויות אינה, לדעתו, חלק מראיית עולם כוללת השוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל. המחבלים, תמימים שכמותם, רק מגיבים על מה שישראל מעוללת לפלסטינים. (5) ויש לו, כמובן, ביקורת על צורת התגובה הישראלית. הוא מלגלג על הטענה הישראלית כי ישראל פוגעת בתשתית הטרור וטוען כי למעשה היא פוגעת בתשתית החברה הפלסטינית. בכלל, הוא מוסיף בדברי חכמה, הישראלים מפסידים משני העולמות. הם לא מצליחים להדביר את הטרור ויחד עם זאת הם הופכים את ארצם למדינה השנואה ביותר בעולם. לפרופסור המכובד אין הצעה לפיתרון. הוא מן הסתם סבור כי היעדר תגובה יותיר את המחבלים בבתיהם בשקט. יחד עם זאת, רק להם יהיה מה להפסיד מהפסקת העימות. הוא אולי פילוסוף. מזרחן הוא באמת שלא. מרגלית, ספון בתוך מגדל השן האנטי ישראלי הידוע בפרינסטון, מגלה לא רק דעה קדומה נגד שנואי נפשו בישראל, אלא גם בורות רחבה מאד בכל מה שנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. בפשטנותו הרבה הוא רואה במתנחלים חלק משורש הרע וסבור כי חיסול מפעל ההתנחלויות יבשר על בוא השלום לחלק זה של העולם. כמו בתעמולת הפלסטינית גם הוא חתום על תאוריית הקונספירציה כי ה"אינתיפאדה השנייה" פרצה בשל ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, וכי לאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, היו סיבות טובות שלא למנוע את אותו ביקור. א- פרופו שרון, בכל מאמריו של מרגלית אין טפיחת שכם על החלטתו של שרון לצאת מעזה, כשם שאין מילת גינוי על מה שהתרחש ברצועה לאחר היציאה. בקיץ 2008 פרסמה קבוצה של אקדמאים עצומה תחת הכותרת "חופש אקדמי למי?" ובו היא מוחה על כך שישראל אחראית ל"התדרדרות מערכת ההשכלה הגבוהה בגדה המערבית וברצועת עזה". החותמים קבלו על כך שהממשלה מונעת מסטודנטים ומרצים ערביים גישה חופשית לכל הקמפוסים בשטחים. "מחסומים, חסימות, גדרות וחומות מונעים מאלפי תלמידים ומורים לנהל חיים אקדמאים סבירים", הם זעקו. (6) מיותר לציין שבדברי התוכחה שלהם לא היה שום אזכור לאילוצים הביטחוניים הגורמים לאותן הגבלות תנועה בשטחים. בין המוחים ניתן היה למצוא את כל פעילי השמאל הקיצוני בארץ. יוזמי העצומה פנו לכ-9000 אקדמאים פעילים וגימלאים בכל המוסדות, ורק 407 חברי סגל הצטרפו לקריאה. נמנים עליהם השמות הרגילים: משה מחובר הקומוניסט, אורן יפתחאל מבאר-שבע, הכתריאלים מחיפה, משה צימרמן, יהודה שנהב וכמובן שלמה זנד, הטוען בספרו כי העם היהודי הוא בסך הכל המצאה. ומי עוד היה ברשימה? ניחשתם – אבישי מרגלית בתוספת אשתו פרופ' עדנה אולמן-מרגלית. אבל בין השמות ניתן למצוא גם מרצה לא ידוע מאוניברסיטת תל אביב בשם אלי פרידלנדר. אותו פרידלנדר הוא חבר הועדה (יחד עם זאב הרווי מירושלים ורות לורנד מחיפה) שהעניקה למרגלית את פרס ישראל.... גם שמו של יהודה "ג'אד" נאמן מופיע ברשימה זו, אותו נאמן שהביע תמיכה במאבק הפלסטיני המזוין והתפאר בחברותו ב"וועד לסולידריות עם אוניברסיטת בי זית". לפני שנה הוא קיבל את פרס ישראל. ואולי אין זה צריך להפתיע את מי שזוכר כי הועדה שהעניקה לו את הפרס מונתה בשעתו על ידי שרת החינוך לשעבר יולי תמיר. אבל הנה, תחת שלטון הליכוד, מודיע לנו גדעון סער, שר החינוך הנוכחי, על מתן הפרס למרגלית אותו מכנה המשרד בראשו הוא עומד כאחד "מחשובי הפילוסופים במדינת ישראל". יש להניח כי סער לא קרא את כתבות הקיטש של מרגלית וכמוהו גם לא כלי התקשורת שציטטו את ההודעה לעיתונות של ועדת הפרס מבלי לערער על מידת התאמתו לפרס שזה מכבר פשט את הרגל פשיטה מוסרית. נאמר על מרגלית כי הוא מומחה לענייני "יושרה, הגינות, צדק וכבוד עצמי". חוששני שבהסכימו לקבל את הפרס לאחר שנים רבות של הוצאת דיבה נגד מעניקיו, הוא מפגין התנהגות ההפוכה לחלוטין לתחומי התמחותו. -------------------------------------------- 1. "The Kitsch of Israel". New York Review of Books. 24 November 1988. 2. "The Kitsch of Israel", by Menahem Fogel. Reply by Margalit. NYRB, 30 March, 1989. 3. "Snakes and Ladders", NYRB. May 2001. 4. "כך לא מנהלים מלחמות צודקות" (עם מייקל וולצר). "הארץ", 8 אפריל 2009. 5."The Suicide Bombers". NYRB, 16 January 2003. 6."Academic Freedom to Whom?" Haaretz, 18 August, 2008. ======================================== Op-Ed articles appearing on IsraCampus.Org.il are those of the writer and do not necessarily represent the opinion of IsraCampus.Org.il
|