|
עמוד הבית
אודות IsraCampus
חיפוש
English
Русский
אוניברסיטת בן גוריון
אוניברסיטת העברית
אוניברסיטת תל אביב
אוניברסיטת חיפה
מוסדות חינוך אחרים
A-C
D-G
H-K
L-N
O-R
S-V
W-Z
קיצוניות אקדמית ישראלית כללית
קיצונים אקדמים ישראליים בחו"ל
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
ALEF Watch
IDI Watch
מאמרי
IsraCampus
כתובות לתלונות
צור קשר |
מאמר מערכת
אוניברסיטת תל
אביב - יהודה (ג'אד) נאמן (החוג
לקולנוע ולטלוויזיה) זוכה בפרס ישראל בשיטת "חבר מביא
חבר"
"ג'אד" בלתי-נאמן
מאת אלון בן שאול
3/3/2009
תרגום מאמר המערכת באנגלית
עקוב אחר
הלינק כאן
אם זה לא היה מקומם, היינו
יכולים להתגלגל מצחוק. מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב יקבל השנה את
"פרס ישראל" למרות שהוא תומך באינתיפאדה, מצדד בזכות השיבה ומבקש להטיל
על ישראל חרם נוסח דרום-אפריקה. קבלו את חתן הפרס החדש...
"פרס ישראל" שובר שיאים
חדשים של גיחוך וצביעות. אשתקד הוא ניתן לפרופ' זאב שטרנהל, למרות שזה
קרא בעבר למחבלים הפלסטינים לפגוע במתנחלים. השנה החליטה הקליקה
ה"אינטלקטואלית" התל-אביבית להעניק את הפרס לאקדמאי המוכר העיקר בחוגי
השמאל. גם הפעם היתה התוצאה צפויה מראש. שרת החינוך, יולי תמיר,
הצליחה לפני סיום תפקידה לצ'פר סחבק נוסף. כמו אז, גם עתה מוענק הפרס
בשיטת "חבר מביא חבר". השמאל, בחסות השרה הכושלת תמיר, ממשיך לשחות
באותה שלולית דביקה בה האחד מקרצף את גבו של השני.
על מה, אם כן, קיבל פרופ'
יהודה נאמן את הפרס? על "פריצות דרך" בקולנוע הישראלי? הרי הישגיו
המקצועיים מסתכמים בכמה סרטים גרועים עד בינוניים שהוא עצמו העיד על
כישלונם. אולי על הקריירה האקדמית העשירה שלו? הרי כמוהו יש עשרות
רבות שאינם חולמים על הכרה ממלכתית כלשהי. על פעילות ציבורית למען
הקהילה? גם כאן קשה למצוא גדולות ונצורות. הסיבה האמיתית לכך פשוטה:
החבורה הנקראת "ועדת הפרס", (המדובר בפרופ' רם לוי, בד"ר ענת פרמינגר
ובאורנה בן דור) עליה נמנים חבריו ומכריו, תגמלו אותו על דעותיו
הפוליטיות, לידן מחווירות השקפותיו השערוריות של שטרנהל. למעשה, יהודה
נאמן מחזיק בדעות העומדות בסתירה לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית
ממנה הוא לא יהסס ביום העצמאות הקרוב לקבל תעודת הוקרה.
אפשר להתחיל מהסוף. ב-5
בינואר האחרון היה האיש חתום על עצומה אשר נשלחה לשגרירויות החשובות
בישראל ובהן נקראו ממשלותיהן לשים קץ למה שכינו "זוועות" ו"פשעי מלחמה"
אותם ביצע לדעתם צה"ל ברצועת עזה. לא רק זאת, הוא וחבריו (בהם סלמן
נטור, אייל וייצמן, יהודה שנהב, ענת מטר ורחל גיורא), קראו למועצת
הביטחון לאכוף סאנקציות על ישראל. ואם זה לא מספיק, הם דרשו להעמיד
למשפט את כל אלה שהיו אחראים למה שהם כינו "הפרתה של אמנת ג'נבה".
הדובדבן שבקצפת היה פנייה חד משמעית למדינות האיחוד האירופאי להפסיק
לאלתר את השיחות על שדרוג מעמדה של ישראל ביבשת. וכאילו שבכך אין די,
הם קבלו על כך שבעוד על דרום-אפריקה בעידן ה'אפרטהייד' הוטל חרם מועיל,
הרי שלישראל מתייחסים ב"כפפות של משי". אה, כן, ה"נאמנים" למיניהם גם
גינו את ההתקפה על ספינת הסיוע 'רספקט' שלא הותרה לעגון בחופי עזה.
הטילים והרקטות של ה'חמאס',? לכך לא היה אף אזכור.
הנה לכם על רגל אחת, חתן
הפרס החדש לקולנוע. לא רק שאינו מסתפק בהטלת סנקציות על ישראל, אלא הוא
רוצה אף להושיב את קציני צה"ל על ספסל הנאשמים, לא רק שהוא מבקש לפגוע
בכלכלת המדינה על ידי טרפוד הדיאלוג שלה עם האיחוד האירופי, הוא גם
רוצה גם בהחרמתה של ישראל והפיכתה לישות מצורעת. אם החתומים על העצומה
היו מקבלים את מבוקשם ישראל הייתה מדינה מוחרמת, מבודדת, מוקעת
ומרוששת. על כך יקבל נאמן את הפרס שכה הוא חפץ ביקרו.
נאמן היה אף שותף למה שנקרא
"מסמך אולגה" שפורסם ב- 2004. המדובר במעין "מגילת עצמאות" חדשה של
השמאל הישראלי הקיצוני. במסמך זה מתוארת ישראל כמי שהקימה עבור אזרחיה
"מלכודת מוות" שהפכה את המדינה למקום המסוכן ביותר. ישראל מואשמת בכך
ש"הקימה את הגטו הגדול ביותר בהיסטוריה של היהודים". ישראל, הם הוסיפו
אמורה הייתה להיות דמוקרטיה, אבל "היא הקימה מבנה קולוניאלי, המשלב
אלמנטים ברורים של אפרטהייד וכוח צבאי ברוטאלי". נאמן ושותפיו מתארים
את המדינה שבה הם חיים ככזו החיה על חרבה מאז הקמתה, כאילו היא בחרה
זאת מרצונה. הם יוצרים מצג שווא לפיו מלחמות ופעולות צבאיות אחרות הפכו
לסם החיים המשכר שלה.
שותפיו של נאמן להצהרה
נמנים על הקיצונים שבקיצוני השמאל, ממיכאל וורשבסקי וחיים הנגבי ועד
ברוך קימרלינג, מירון בנבנישתי וענת בילצקי. "אנו מאוחדים בביקורתנו
על הציונות", הם מוסיפים, "בשל סירובה להכיר בעם המקורי של הארץ הזאת
והתכחשותה לזכויותיהם ולנישולם...". הם מגנים את הציונות גם על סירובה
להכיר באחריותה למעשיה, מגירוש רוב האוכלוסייה הפלסטינית ממולדתה ועד
להקמתה של חומת הגטו מסביב לכפריה ולעריה של הגדה המערבית.
החותמים, המכירים ב"זכות
השיבה" הפלסטינית, מציגים אחדות דעות גם בהבעת ההכרה ש"הארץ שייכת לכל
בניה ובנותיה, נוכחים ונפקדים" ללא הבדלי גזע, דת ומוצא.הם קוראים
לביטולם של כל החוקים "המפלים בין יהודים לערבים" ולפיזור כל המוסדות
המבוססים, לדעתם, על הפלייה זו. לסיום, הם גם מביעים "שאט נפש" ממה שהם
מכנים "התייחסותם של מנהיגי ישראל לפלסטינים כאל 'תת אנושיים'".
אני וה'נכבה' בצוותא
נראה כי מה שיכול להיחשב
כחציית כל קו אדום, הוא הזדהותו של ה"חתן" המיועד עם הטרור הפלסטיני.
בתחילת ה"אינתיפדה השנייה", בעיצומו של גל מעשי ההתאבדויות נגד אזרחים
ישראלים, הוא "התעלה" אפילו על עצמו. "אני אתם במאבקם הצודק!", הוא
הכריז מעל במת מכון ואן ליר. לנוכחים היה ברור, האיש מביע הזדהות עם
הטרור הרצחני של ה"חמאס" ודומיו. כדי להבין כיצד יכול ישראלי כלשהו
להשמיע התבטאויות כאלו, יש אולי לחזור למעלה משישים שנה לאחור כדי
לעמוד על טיבו.
נאמן (הנושא את הכינוי
ג'אד, על שמו של יהודה איש קריות), היום בשנות השבעים, מעיד על עצמו כי
בילדותו חווה את ה'נכבה' על בשרו והיא זו שעיצבה את אישיותו הפוליטית
במהלך חייו. הוא נולד ביישוב מזכרת בתיה ובצד השני של הוואדי היה הכפר
הערבי עקיר. ילדי שני הישובים נהגו לשחק אלה עם אלה, אף כי מעולם לא
ביקרו אלה בבתיהם של אלה. את ההלם הראשון הוא חווה לאחר מלחמת העצמאות,
כאשר ביקר בעקיר וגילה שהכפר הפך לעיירת רפאים. בכל זאת, הוא התגייס
לצבא ושירת כרופא קרבי וחווה "טיהור אתני" נוסף במלחמת ששת הימים כאשר
שירת ברמת הגולן. במבט לאחור הוא רואה בעצמו חלק בלתי נפרד מאותו
גירוש.
ה'נכבה' הטילה עליו את צילה
הכבד גם בהמשך דרכו. בבית-הספר בו למדה בתו, הוא ראה מחזה שהוצג על
מחנה טרזין. אז הוא שמע כי בבתי-ספר ערביים מלמדים על השואה והציע
למנהל המוסד ללמד על ה'נכבה' בבתי-ספר יהודים ונענה כמובן בסירוב. את
דעותיו על הסכסוך לא נרתע מלהביע בפני תלמידיו במהלך הרצאותיו בחוג
לקולנוע.
הסכסוך, הצבא, האהבה
לקולנוע, הביאו אותו לאוניברסיטת תל-אביב בה היה ראש החוג. הנרטיב
הערבי היה חלק בלתי נפרד מעבודתו, אולם זו לא זכתה לקהלים או לביקורות
מהללות. "התרגלתי להיכשל בכל סרטי", הוא אמר פעם ל'הארץ' ובשלב מסוים
החליט שלא להמשיך. "החלטתי שלא לעשות סרטים, משום שעבודתי לא עניינה
איש", הוא אמר לאחר הסרט "רחובות האתמול" שהתברר ככישלון צורב נוסף.
בכל זאת, הקליקה החליטה להעניק לו פרס, מטעם אוניברסיטת חיפה, על
"תרומתו הייחודית לסרט הישראלי. הפרס סובסד על ידי הממשלה ונחשו מה?
הוא קיבל אותו בשמחה, אף כי לאחר "היסוסים". "אמרתי שפרסים כאלה נותנים
ליוצרים שהגיעו לסוף דרכם ולא ליוצרים עם עתיד...ואז אמרתי לעצמי: מדוע
כל הזמן לבעוט ולצעוק? אם מעניקים לי במה, עלי לנצל אותה ולהשמיע את
דעתי הפוליטית, במקום לדבר על עשיית סרטים משום שהם אינם מעניינים...".
אכן, נאמן בהחלט נאמן
לעצמו. בחסות האקדמיה הוא מכפיש את הישות הישראלית ובה בעת לא בוחל
לקבל ממנה פרסים. כך היה בזמנו בחיפה, כך יהיה בבית הנשיא ביום העצמאות
הקרוב. הוא, שטרנהל וחבריו פשוט נהנים מכל העולמות והופכים זאת למקצוע.
========================================
Op-Ed articles appearing on IsraCampus.Org.il are those of the writer and
do not necessarily represent the opinion of IsraCampus.Org.il
|