|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
מאמר מערכתאוניברסיטת בן גוריון – נשיאת האוניבריסטה כרמי לא עשתה די בעוד מועד ע"מ לרסן את התבטאותיו של ניב גורדון; סיכום תמיכת השמאל בגורדוןחולשתם המופלגת של הנשיאים היא זו שהפכה את המוסד ללעג וקלס בעיני רבים, אך גם מקור לזעם גדול בקרב התורמים והיהודים בכל העולם. אלה מהם המתגוררים בקליפורניה, שקראו את המאמרו של גורדון, הסמיקו מרוב בושה. אחרים הזדרזו לקרוא אותו באתר העיתון. כמה מהם המוגדרים על ידי קונסול ישראל בעיר כ"דואגים לישראל,” טרחו להתקשר אליו מלאי זעם. לא עבור מוסד חתרני שכזה הם נהגו לפתוח את הארנקים. הקונסול עצמו שיגר מכתב בהול לנשיא רבקה כרמי בו טען כי הצהרות כאלו עלולות להיות גורליות עבור הספינה אותה היא מנווטת בקשיים כספיים רבים בעידן המשבר הכלכלי ומעילותיו של ברנרד מיידוף. כרמי עצמה יכולה הייתה להטיל את כל כובד משקלה נגד בחירתו של גורדון לראש החוג. יכלה גם לחקור איך אדם כזה גוייס וקודם בדרגה מלהתחילה במוסד אקדמאי, כאשר רוב תרומותיו ה"אקדמאיות" הן ייצורי תעמולה אנטי-ישראליים. בנוסף, היה זה לאחר שבילה שנת שבתון באוניברסיטת מישיגן בה לא החמיץ הזדמנות לחרף ולגדף את ישראל. הוא עלב בסטודנטים שחלקו על דעתו באולמי ההרצאות והפך את עצמו לאחד הפעילים הפרו-פלסטינים הבולטים בעיר. כך השתתף בעצרות ובכנסים המעלים על נס את המאבק הערבי נגד "מובלעת האפרטהייד" שהוקמה בתוכם.
בן גוריון כבר התעייף
מלהתהפך בקברו
שאול בן יוסף זה היה יכול להיות משעשע, לולא היה זה כה מטורף. אתר זה וארגונים אחרים מתריעים זה יותר מעשור על הטירוף האנטי-ציוני שאחז את הקמפוסים הישראלים. מרצים בכירים וזוטרים עלו על כל בריקאדה אפשרית על מנת להוקיע את המדינה היהודית בהיותה כביכול מקור כל הרוע במזרח התיכון. ישראל, בעבורם, היא פושעת מלחמה וסרבנית שלום הראויה לכל גינוי ולכל עונש. פעילות זאת אפילו לא הייתה חתרנית. היא נעשתה בגלוי – בחדרי ההרצאות, על מדשאות הקמפוס, באתרי אינטרנט, בכנסים בינלאומיים ובכלי התקשורת. מאות אקדמאים ישראליים חברו יחדיו להפוך את ישראל לישות מצורעת הראויה להיות מודחת מהקהילה הבינלאומית. הכל היה כשר על מנת להשחיר את פניה של "דרום אפריקה החדשה." אחד מאלה ששיקפו את הטירוף האידיאולוגי הפונדמנטליסטי הזה הוא ד"ר ניב גורדון, ראש החוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא גם זה המחולל בימים אלה את הסערה הנוכחית. אולם גורדון זה אינו מהווה פנים חדשות באותה הסתערות אקדמית. אתר זה הקדיש לו בעבר מלים רבות. איך אפשר שלא לשכוח את החיוך שהיה מרוח על פני יאסר ערפאת כאשר אותו מרצה, עד אז די אלמוני, שילב עמו את כפות הידיים והניפן מעלה על מרפסת ה"מוקטעה" ברמאללה? היה זה במהלך המצור שהוטל על המנהיג-טרוריסט הפלסטיני בעיצומו של גל הפיגועים נגד אזרחים ישראלים במה שמכונה היום ה"אינתיפאדה השנייה" את הפצעים ממנה עדיין מלקקות אלפי משפחות. עבור גורדון היה זה מעשה גבורה מאין כמוהו. הוא וכמה פעילי שמאל קיצוניים הצליחו להערים על כוחות צה"ל, להפר את העוצר הצבאי ולהגיע אל לוע הארי מתחת לאפם של החיילים. גם עמיתיו האקדמאיים של גורדון מהחוג לפוליטיקה באוניברסיטת בן-גוריון ראו בו לוחם אמיץ ועשוי ללא חת. הרי כמה שנים מאוחר יותר הם בחרו בו לעמוד בראשם. אולם היכן היו אז "שלטונות האוניברסיטה"? הם בחרו להתעלם מאותה הפגנת הזדהות ביזארית וחזרו לעלעל ברשימת התורמים ממנה הם ניזונים. הנשיא דאז, היום חבר כנסת בלתי מורגש ממפלגת העבודה, התייחס להופעה המשותפת כאילו המדובר היה במשובת נעורים. אולם גורדון רק שאב עידוד מאותה האפיזודה ומהיחס הסלחני שנרקם סביבו באוניברסיטת בן-גוריון. תוך שהוא מנצל את מעמדו האקדמי וההילה הערפאתית מעל ראשו, הוא החל לקחת את עצמו ברצינות והחליט להפיץ בכל במה אפשרית את משנתו הפוליטית. בתוך פרק זמן קצר הוא חבר לארגונים ובודדים שהפכו את ניאוצה של ישראל לעיסוקם הבלעדי. לאחר המלחמה האחרונה ברצועת עזה הוא פרסם מאמר ב"גרדייאן" הבריטי בו טען כי עצם ההחלטה לצאת למבצע לא הייתה אלא חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות לכנסת. שלטון "קדימה" ביקש לומר לבוחר כביכול כי אינו פחות קשוח מהליכוד או העומד בראשו. בניתוח הזה התעלם הכותב לחלוטין משנים רבות של התאפקות מול רקטות ה"קסאם," שכמה מהן פגעו דווקא בשטח האוניברסיטה בה גורדון מלמד. מיותר לציין שהוא מצא לנכון לצרף מניע נוסף לאותו המבצע, הלא היא לנקום את ה"השפלה" שספג צה"ל במלחמתו הקודמת ב"חיזבאללה.” הוא אף הוסיף סיבה שלישית – רצונה של ישראל להאריך את כהונתו של אבו מאזן שעמדה לפוג בחודש ינואר. חימום הרצועה היה דוחה את פרישתו של מי שמוגדר בעיני השמאל כ"בובה" של הממשלות בירושלים ובוושינגטון. הטענות המופרכות הללו – כמה מהן נגועות בתיאוריות קונספירציה תימהוניות סהרוריות – משתלבות היטב במאמר שפרסם בלוס אנג'לס תחת הכותרת "החרימו את ישראל.” הן מעוררות אף את השאלה האם גורדון דנן הוא בעצם אידיוט, המפיק הנאה אינפנטילית מההמולה שיצר סביבו. הוא מציע,למשל, לא לכלול בחרם "אומנים המגיעים לישראל כדי למשוך תשומת לב לכיבוש....” נראה שאלה יהיו רצויים בנתב"ג, בעוד אלה המגיעים להופיע בה יזכו לזעם הקהל ולבוז. מי שירצה יוכל לקרוא במאמר זה את השורות הבאות: "נא להחרים את כל מי שלא חושב כמוני וכמו חברי. החרם לא יכלול אותי ואת שכמותי....” כלומר, הוא, הסבור כי ישראל הפכה למדינת אפרטהייד, ימשיך להחזיק במשרת ראש החוג המשולמת כידוע על ידי האוניברסיטה הנתמכת על ידי המדינה עצמה. האחרים, אלה שאינם סבורים כך, יסולקו מתפקידיהם ויישלחו לכל הרוחות. הנה לכם חזון החרם החלקי של גורדון על רגל אחת – חמומי המוח של השמאל ישתלטו על הקמפוסים ויהפכו אותם למחנות אינדוקטרינציה פוליטית שמאלניות, בעוד האחרים יסבלו מנחת זרועו של החרם וייבעטו מהכנסים שמעבר לים.
אם האפרטהייד לא היה קיים
בדרום-אפריקה סירובה של ישראל להקפיא את הבנייה בשטחים, כטענתו, היא אחת הסיבות לחרם שאותו הוא דורש להטיל עליה, שלא לדבר על סירובה "להיפרד מהכיבוש." שורות אלו נכתבו דווקא כאשר הממשלה הנוכחית קיבלה החלטה שלא לבנות יותר התנחלויות ודווקא כאשר היא מביעה נכונות לחדש את המו"מ עם הרשות הפלסטינית על בסיס עיקרון "שתי מדינות.” אולם אל תבלבלו את הגורדונים עם עובדות. הם הרי מניחים את האשמה הבלעדית להנצחת הסכסוך בפתחה של ישראל וזו מצידם יכולה ללכת לעזאזל. אירוני הוא שהגורדונים למיניהם מגינים על אותם המנהיגים ה"חמאס" בימים בהם ה"פת"ח" מוקיע אותם מעל כל במה אפשרית. כך אכן התבטא המרצה מהדרום לאחר מופע האימים שלו עם ערפאת. הוא דחה את הטענה כי מושא הערצתו (שנרצח אח"כ על ידי השב"כ כמובן) עמד מאחורי הטרור, והאשים את אריאל שרון בחרחור לאלימות. היה זה אותו שמאלן שקרא לציבור שלא להאמין להצהרות הנסיגה של שרון מעזה, כשם שטען בשעתו במכתב ל"גרדייאן" כי לישראל יש תוכנית מגירה בה היא מתכוונת לגרש את כל תושבי הגדה המערבית בחסות המלחמה בעיראק כאשר זו רק תפרוץ. טיעוני ה"אפרטהייד" החביבים על גורדון התכסו באבק זה למעלה מעשר שנים, בדיוק כמו גורדון עצמו, אלא שנשיאת בן- גוריון העדיפה, כמו בת יענה, לטמון את ראשה בחול של הנגב. או שמא נאמר שהיא פעלה כמו אותה צפרדע בתוכנית "החבובות," שהתעלמה מהאנדרלמוסיה שיצרו סביבה החיות האחרות, הכל בשם התקינות הפוליטית, ואפשרה להצגה להימשך. . כלומר, אל תאמרו כרמי, אמרו קרמית.... כך גם נהג קודמה, אבישי ברוורמן. הוא בעצם היה זה שיצר את המפלצת המאיימת על עצם קיומה של אותה אוניברסיטה עליה הוא מתרברב כי הקימה בעשר אצבעותיו. חולשתם המופלגת של הנשיאים היא זו שהפכה את המוסד ללעג וקלס בעיני רבים, אך גם מקור לזעם גדול בקרב התורמים והיהודים בכל העולם. אלה מהם המתגוררים בקליפורניה, שקראו את המאמרו של גורדון, הסמיקו מרוב בושה. אחרים הזדרזו לקרוא אותו באתר העיתון. כמה מהם המוגדרים על ידי קונסול ישראל בעיר כ"דואגים לישראל,” טרחו להתקשר אליו מלאי זעם. לא עבור מוסד חתרני שכזה הם נהגו לפתוח את הארנקים. הקונסול עצמו שיגר מכתב בהול לנשיא רבקה כרמי בו טען כי הצהרות כאלו עלולות להיות גורליות עבור הספינה אותה היא מנווטת בקשיים כספיים רבים בעידן המשבר הכלכלי ומעילותיו של ברנרד מיידוף. כרמי עצמה יכולה הייתה להטיל את כל כובד משקלה נגד בחירתו של גורדון לראש החוג. יכלה גם לחקור איך אדם כזה גוייס וקודם בדרגה מלהתחילה במוסד אקדמאי, כאשר רוב תרומותיו ה"אקדמאיות" הן ייצורי תעמולה אנטי-ישראליים. בנוסף, היה זה לאחר שבילה שנת שבתון באוניברסיטת מישיגן בה לא החמיץ הזדמנות לחרף ולגדף את ישראל. הוא עלב בסטודנטים שחלקו על דעתו באולמי ההרצאות והפך את עצמו לאחד הפעילים הפרו-פלסטינים הבולטים בעיר. כך השתתף בעצרות ובכנסים המעלים על נס את המאבק הערבי נגד "מובלעת האפרטהייד" שהוקמה בתוכם. אולם האיש חזר לנגב עטור תהילה ונבחר על ידי עמיתיו להנהיג אותם בשלוש השנים הקרובות. מן הסתם הם סבורים כי אם אכן יתחולל החרם, הרי שהוא לא יחול עליהם. מהגשם הזה הם לעולם לא יירטבו. כרמי יכולה הייתה לקרוא את גורדון לסדר על דברים קשים הרבה יותר, אותם הוא השמיע בעבר, ולהפעיל עליו לחצים שונים להתפטר. איני מתכוון למאמריו בהם הוא קובע כי ישראל אינה דמוקרטיה. אף לא לדברי ההגנה שהשמיע על עזמי בישארה, חבר הכנסת לשעבר שברח מישראל בעקבות חשיפת קשריו עם החיזבאללה. גם לא לרצונו של גורדון לראות קציני צה"ל מושלכים לכלא הבריטי בשל "פשעי מלחמה." היא הייתה יכולה, למשל, להתחלחל מהרומן המתוקשר שניהל בשעתו עם הניו-נאצי נורמן פינקלשטיין, המרצה האמריקאי המפוטר שגורש השנה מישראל לאחר שנסע ללבנון הביע הזדהות עם רקטות ה"חיזבאללה.” אותו פינקלשטיין ביסס את פרנסתו על הטענה כי היהודים הפכו את השואה לתעשייה ממנה מפיקה ישראל תועלת כספית. גורדון הביע הזדהות מוחלטת עמו, עד כדי כך שהשווה אותו אתית ל"נביא תנכ"י." גרוע מכל, גורדון פירסם ביקורת מתלהבת על ספרו של פינקלשטיין באתר האנטישמי "ניישן" ובאתר של מכחיש השואה הנאצי בשם ארנסט צונדל, שיושב בכלא כעת על הפצת ספרות שטנה ואף הוסגר מקנדה לגרמניה מולדתו. אם כרמי מדירה את עיניה מאתרים כאלה, היא הייתה יכולה להסתפק בדבריו של פרופ" אלאן דרשוביץ', הפרופסור למשפטים הדגול מאוניברסיטת הארווארד, שטען כי גורדון מתנה אהבים עם ניאו-נאצים, מכחישי שואה ואנטישמים. דרשוביץ' הוסיף על כך שורות אחרות היכולות להעלות סומק על הנייר. בעיניו, גורדון הוא טיפוס שישווה את ישראל לגרמניה הנאצית או למשטר האפרטהייד ובלבד שיוכל להוכיח כי ישראל היא מדינה פאשיסטית. אם גם זה לא היה מעניק לרבקה כרמי ולסגניה לילה אחד לפחות בלי שינה, אולי היא הייתה יכולה לשאול את עצמה מדוע המרצה שלה מסתתר מאחורי החופש האקדמי, בעודו תובע למשפט אקדמאים אחרים המפנים כלפיו אצבע ביקורית. מה עם החופש האקדמאי של מבקרים של גורדון? הרי כיצד ניתן אחרת להבין את הצעד המגונה בו הוא נקט כאשר תבע על הוצאת דיבה את הפרופ' סטיבן פלאוט מהחוג לכלכלה באוניברסיטת חיפה שהעיז לגנות את דעותיו הפוליטיות של גורדון? גורדון, לפתע פתאום, הפסיק להאמין בחופש הדעה. הוא פשוט פנה לבית-משפט בנצרת (מחוז בו אינו דר וגם מושא תביעתו אינו דר שם), הכל כדי לזכות בשופטת ערביה אשר תתעלם מהחוק ותפסוק לזכותו מתוך הזדהות פוליטית. כלומר, האיש ניסה להלך אימים על אחרים באמצעות סתימת פיותיהם, ורבקה כרמי הצדיקה זאת משך שנים! לצערו של גורדון, ההחלטה של השופטת רים נדאף הושלכה לפח על ידי בית המשפט לערעורים, שכינה את התובע גורדון שקרן וקבע כי הפך את השמצותיו ללחם חוקו, בכך שהשווה את ישראל למדינת אפרטהייד פרו-נאצית. גורדון הפסיד 100,000 שקלים(!) אותם פסקה לו קודם לכן השופטת האנטי-ישראלית (שבעלה היה יד ימינו של עזמי בשארה) וזכה במקומם בקיתון של חרפות. סירובו של גורדון לשחק את הפולמוס על פי הכללים המקובלים חשף פרצוף של רודף בצע אנטי-דמוקרטי, חדור צביעות, המנסה להשתמש בכלים משפטיים על מנת להשתיק את מתנגדיו. כך נהגו הוא ואויביו כאשר כינסו באביב האחרון מפגש בהול בקמפוס הבאר-שבעי - כמובן, בו איימו לנקוט בצעדים נמרצים כנגד אלה המעיזים "לסתום את פיותיהם." האבסורד לא נעלם כמובן מעיניכם. סותמי הפיות מבקשים מונופול על חופש הדיבור ולשם כך הם יפנו לנשיאי האוניברסיטאות אותן ממילא הם מבקשים להחרים!
אמיל זולה מסקרנת לא פחות היא המקהלה שנחלצה לעזרת יקירם האדון גורדון. "חופש הדיבור" ו"ציד מכשפות" הם כמובן הטיעונים הנפוצים. שלמה זנד, האנטישמי מאוניברסיטת תל-אביב, רואה בגורדון גיבור, אותו גיבור שביצע חדירה נועזת "מעבר לקווי האויב" ב-2002. ענת מטר, אם העצומה למנוע מקצינת צה"ל להרצות בקמפוס, זועקת חמס. אורן יפתחאל, הגיאוגרף מב"ש שהקדיש את חייו להוכחה שישראל היא מדינת אפארטהייד, נחרד אף הוא מתגובת כרמי. גם הוא צירף את חתימתו לעצומה אותה ארגן פרופ" אלון הראל מהאוניברסיטה העברית, השוהה עתה בדרום-אפריקה (איזה צירוף מקרים) ולא מבין על מה ולמה המהומה - הרי הגורדון לא ביצע עבירה פלילית. בסך הכל הוא פרסם מאמר עיתונאי ולא מאמר אקדמי. אייל גרום, משפטן שמאלן-קיצוני מאוניברסיטת תל-אביב, משווה את גורדון לאמיל זולה, לא פחות. גם להלן זוסמן, לוחמת האפרטהייד הדרום-אפריקאית שנפטרה לאחרונה. קרלו סטרנג'ר, אף הוא מאוניברסיטת ת"א (פסיכולוג), סבור כי גורדון לא עבר של שום חוק. הוא בסך הכל דגל בפתרון "שתי המדינות" המקובל אפילו על הליכוד. אורי וייס תוקף את אמנון רובינשטיין המסרב לצרף את שמו לעצומה של הראל. דוגלי החרם האמיצים מתרעמים על כרמי בשל דברי הגינוי שהשמיעה נגד קונדסו של גורדון. כרמי, לשיטתם, אינה יכולה להתערב בענייני האוניברסיטה עליה היא מופקדת ובטח אינה יכולה להביע דעתה. הרי הבעת דעה ממנה תהיה מעשה מנוגד לחופש הדיבור!.... הסערה הנוכחית אינה צריכה להתרכז בגורדון האיש, אלא בגורדון המשל. הוא הרי מנצל את מעמדו האקדמי כדי להטיף לדמוניזציה ואף לחיסולה של ישראל, ובכך הוא עלול להביא לחידוש גל יוזמות החרם הבינלאומי, שעד כה נחל כישלון חרוץ. המאמר המדובר של גורדון יעניק משב רוח חדש לניסיון להקיא את ישראל ממשפחת העמים. ניתן כבר לחזות עם תחילתה של השנה האקדמית הקרובה באירופה כיצד השמאל האקדמי נתלה באילן הישראלי כדי להצדיק את טענותיו. צפו, אפוא, לכנסים רבים בהם יופץ המאמר של גורדון. אחד מהם, אני משוכנע, יהיה בקמפוס בו יקבל גורדון מינוי באחת השנים הקרובות. הוא אמנם הכריז על אהבתו לישראל ועל חרדתו לעתיד שני ילדיו, אולם המדובר בלוליינות מילולית. במאמרים אחרים הוא אפילו הציג את עצמו כצנחן לשעבר, פטריוט בעל 42% אחוזי נכות, שנפצע באחד ממבצעי צה"ל. הפארסה הזאת לא צריכה להטעות איש. גורדון יורה ובוכה, משמיץ ומתחנחן, מזהם ומתלקק. חרם או לא, הוא הרי כבר כתב את משנתו האנטי-ישראלית בעבר. הוא תומך במדינה דו-לאומית, הוא מצדד ב"זכות השיבה,” הוא מאמין בצדקתו של המאבק המזוין של האוייב, בעצם, הוא וחבריו בעד חיסולה של ישראל כמדינה יהודית. האוניברסיטה ממנה הוא מטיל מימיו על סביבתו היא המעניקה לו ולשכמותו את מטריית הגיבוי. מה נעשה לה, לקמפוס העלוב בבאר שבע, כדי להציל אותה מעצמה? ======================================== Op-Ed articles appearing on IsraCampus.Org.il are those of the writer and do not necessarily represent the opinion of IsraCampus.Org.il
|