|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
אוניברסיטת תל אביבזאב בעור של כבשד"ר שאול צדקא הוא הטיף למלחמת אזרחים, הוא קרא לחיל השריון לשגר טנקים אל תוך ההתנחלויות, הוא יעץ לפלסטינים להפעיל את אינתיפאדת הטרור מזרחית לקו הירוק, הוא סבור כי הרג ילדים ערבים הוא חלק ממדיניות לאומית, הוא מגנה את ה"התנהגות הברברית" של ישראל בשטחים, הוא סבור כי השרים הישראלים הם גנגסטרים חולי הדק, הוא מתנגד לזכותה של ישראל להילחם בטרור ובכלל אינו סבור שהוא חי בדמוקרטיה. בכל זאת, מדינת בלהות זו החליטה (בעזרתה האדיבה של ידידה קרובה) להעניק לו את פרס ישראל ביום עצמאותה הששים ולו הייתה החוצפה לקבל אותו בשמחה. צריך לקרוא כדי להאמין, אבל לפניכם הציטוט המדויק:"רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". קריאה זו למלחמת אזרחים פורסמה על ידו לפני עשרים שנה, ב-5 באפריל, 1988, בעיתון "דבר" המנוח. מאז לא נח לחיו של הפרופסור ואת דברי הבלע שלו הוא המשיך לפרסם, באופן קבוע, בעיתון "הארץ". משם הוא לא הרפה מניסיונותיו לזרוע קיטוב בתוך החברה הישראלית. רעל דומה טופטף מקולמוסו במאי 2001, בשיא גל פיגועי ההתאבדות ברחבי המדינה. במאמר זכור לשמצה הוא קונן על טיפשותם של הפלסטינים השולחים את מתאבדיהם לישראל "פרופר". תחת הכותרת "מול ממשלה סהרורית" (הארץ 11/05/2001), הוא הכיר בלגיטימיות של הטרור הערבי ביהודה ושומרון ויעץ למחבלים הערביים למקד את רציחותיהם במתיישבים ביהודה ושומרון, כדי שבאופן זה ישורטט הגבול בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין יהודה ושומרון: "לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו הייתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו". זאב שטרנהל תמיד הייה אחוז אובססיה כלפי אנשי יהודה ושומרון. ניתן להתנגד להם, או לתמוך בהם, אולם הוא לא יכול להסתיר את שנאתו אליהם. לאורך הקריירה הפוליטית-אקדמית שלו הוא לא פסק להניח גם את צה"ל על כוונת הרובה שלו. בעיניו, החיילים היו והינם עושי דברם של המתנחלים. צה"ל, בעיניו, אינו אלא חבורה של חולי הדק הנחושים להרוג ילדים פלסטינים. "מעולם לא התנסינו בבוז כה קולוניאלי לחיי אדם", הוא כתב במאי 2004. הוא ייחס ציניות לכל שדרות הממסד הביטחוני, מהרמטכ"ל ועד מפקד חטיבת עזה על יחסם ל"ילידים הנחותים". בעצם, הוא ייחס לצה"ל כולו תכונות גזעניות מובהקות המצביעות כביכול על תחושת עליונות אותה הם מפגינים ביחסם לתושבי השטחים. * * * "החטא הוא לא בביצוע פשעים, אלא באי היכולת להסתיר אותם", הוא כותב על צה"ל.. לאחר התקרית המפורסמת במוצב גירית, בה ירו חיילים למוות בילדה מקומית, הוא לא היסס לכתוב שבשטחים החיילים יורים "בכל דבר שזז, מבלי לשאול יותר מידי שאלות". בעצם, "גם לאחר שהם יורים, הם לא שואלים יותר...", חוץ ממקרים איומים במיוחד המגיעים לתשומת ליבה של העיתונות. או אז נכנסת לפעולה מכונת ההלבנה הנקראת "חקירה". הירי בגירית הוא ,לדעתו, חלק מתבנית המאפיינת את התנהגותו של הצבא לאורך השנים. "כאשר החיילים זורעים הרס ואימה, הם פועלים ברוח מפקדיהם, משר הביטחון (דאז) שאול מופז ועד אחרון החיילים בשטח". הילדה מגירית אינה היחידה, טוען הפרופסור למדעי המדינה ומוקיע את תגובתו של המפקד, אל"מ שמואל זכאי, על שלא הורה לפתוח בחקירה. ומדוע? משום שהוא אינו רואה בהרג ילדה דפוס התנהגות חריג, אלא חלק משגרה ביטחונית בה הרג ילדים הופך לתופעה יומיומית. הנורמות האלו, הוא מסכם, ידועות לכל שכבות הפיקוד, כולל שר הביטחון וראש הממשלה. חתן הפרס אינו עוצר כאן. בנטייתו להכפיש ולהכליל הוא מפנה אצבע מאשימה אל החיילים ומוקיע אותם כפושעים. הם מסיימים את שרותם הצבאי בידיעה שחיי אדם זולים, כאשר אין הם יהודיים. מותו של יהודי מידיו של פלסטיני הוא טרגדיה, בעוד מותו של פלסטיני בידיו של ישראלי אינו עניין גדול. החיילים האלה, הוא מוסיף, לומדים שהרג ילדים, נשים וקשישים פלסטינים, כמו גם הרס בתיהם ורכושם, מותר לא רק במקרים של הגנה עצמית, אלא אפילו למען ה"נוחות המבצעית". אלה הם אותם חיילים הלומדים כי האוכלוסייה הפלסטינית אינה מעניינת איש ולכן כוח יכול להיות מופעל נגדה ללא ריסון, גם אם המטרה האמיתית היחידה היא נקמה וטקטיקת הפחדה. התקרית בגירית מעלה לפיכך, מסקנה אחת: כוח הוא חזות הכול. שכן חטאם הגדול הוא לא בביצוע פשעים, אלא בחוסר היכולת להסתיר אותם... * * * ההתנגשות בחיי שחאדה שהיה אחראי לעשרות התאבדויות כונתה על ידי חתן הפרס "התנהגות ברברית"... שלא במפתיע, שטרנהל ניצל את "מכתב הטייסים" המפורסם כתחמושת לתקיפת הצבא לאחר הריגתו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של ה"חמאס". בהתקפה על ביתו נהרגו גם כמה אזרחים, בהם בני משפחתו. שטרנהל קפץ על המציאה שהועיד לו המכתב והזדרז לכנות את האירוע בשם מרד. בקבעו כי המדובר היה בפעולה לא לגיטימית, הוא לא הטיל ספק בעובדה שפשע בוצע בשמה של המדינה. ועל מנת להבהיר הוא המשיך וטען כי גם פקודות שניתנו על ידי ממשלות שנבחרו דמוקראטית יכולות להיות פקודות פשע. לשם דוגמא הוא הביא את הפעולות של צרפת בקולוניות שלה לשעבר ואת האמריקאים בויאטנם כדי לחזק את טענותיו. שטרנהל תלה תקוות רבות בטייסים. הוא סבר כי אלה הבקיעו פרצה בחומת הקונפורמיזם הישראלית. עבורו, בישראל קיימת "תרבות העדר", בה הכול נוהרים אחר הכול. זהו הצורך האינסטינקטיבי של כל ישראלי להיות שייך ל"חברה", לכנופייה, ולקבל ללא שום הסתייגות את הנורמות של הקבוצה, גם אם אלו הרסניות. סירוב פקודות קורא תיגר על הנורמות הללו והתגובה הזועמת על המכתב רק מאשרת זאת. היא גם מזכירה לנו איזה סבל עוברות משפחותיהם של סרבני המצפון. שטרנהל חושף כאן את פרצופו כאופורטוניסט הנאחז באירוע יוצא דופן כדי להקיש ממנו על הכלל. הוא גם שם בפיהם של המוחים דברים להם לא התכוונו כלל. הסתייגות הטייסים לשעבר העניקה לו הזדמנות פז להטיל רפש בצבא כולו ולהאשימו בביצוע פשעי מלחמה. בכלל, כל פעולה שמבצעת ממשלה ישראלית כלשהי כדי להגן על תושביה, נעשית בשרותן של ההתנחלויות. משום כך אין כאן, אפוא, תפישה ביטחונית, אלא פוליטית, משום שהיא כרוכה בצעדים שהמצפון אינו יכול לקבל. מכתב המחאה אינו אלא מרד נגד "התנהגות ברברית, כמו הרג ילדים, כדי להגיע לפעיל טרור, והיא נושאת אופי פוליטי. אבל הפרופסור המלומד מוכיח את עצמו גם כפרנואיד. לדבריו הצבא והדרג המדיני הם חלק ממזימה לחסל את הפלסטינים על ידי ההשלטות הקולוניאלית על אדמתם והנצחת ההגמוניה של המתנחלים. הוא תמיד תולה בהם את האשם על האלימות המתרחשת בשטחים. ביוני 2006, לאחר שכמעט משפחה שלמה נהרגה בשוגג כאשר ישבה על אחד מחופי עזה, הוא האשים את ממשלות ישראל בטיפשות ובשיגעון גדלות ולעג לאלופים למיניהם, למומחי הביטחון והאיסטרטגיה ולגאוני הביון. כמו יאסר ערפאת בשעתו, גם שטרנהל חיפש את ה"שארל דה גול" במחנה הישראלי. הוא מוצא סיבה לעובדה שאישיות כזאת עדיין לא קמה במחוזותינו. הוא תולה זאת בתרבות הממסדית של ה"יחד" המונעת מהחברה הישראלית לייצר מנהיגים כאלה. והוא גם מזכיר לנו שלפני היותו גיבור לאומי, דה גול היה מורד שנדון למוות על ידי בין צבאי חוקי. זהו אותו דה גול, חייל עד לשד עצמותיו, שסירב פקודה לה סגד צבא שלם שנדרש להניח את נשקו. הפקודה, כמו המשטר, הייתה אולי חוקית, אבל לבטח לא לגיטימית והיבין יבין... שטרנהל מקונן על העובדה שהקונפורמיזם הזה זורם גם בורידים של השמאל הישראלי.הוא תוקף את העובדה שאף לא גוף פוליטי, אפילו לא מר''ץ ו"שלום עכשיו", העיזו לתמוך גלויות בעצומת הטייסים, או לפחות לדרוש חקירה בנסיבות הריגתו של שחאדה. כך גם היה כאשר שולמית אלוני ביקשה ממפלגתה לתמוך בסרבנים. היא נותרה בשל כך בבדידות בלתי מזהרת בקרב חבריה. שטרנהל מאוכזב גם מכך שהשמאל לא מגלה אפילו קורטוב של אומץ, אפילו לא על ידי תמיכה באותם טייסים מעטים שיצאו למען ההגנה על כבודנו. אלא שבעצם אין בישראל שמאל, או כדבריו "שמאל זה לא רק הסכמי ג'נבה, אלא גם היכולת לעמוד למען רעיונות מבלי לספור את הקולות אשר על כף המאזניים....שמאל משמעו לצדד בכוחות הצדק והמוסר נגד העדר, אפילו כאשר הצדק נותר במיעוט, תוך שהוא מזדנב אחרי סקרי דעת קהל...". מיותר לציין ששטרנהל לא הרפה מההתנגשות בחיי שחאדה והתייחס כצפוי לדברים שאמר בעניינו מפקד חיל האוויר דן חלוץ ("חבטה קלה בכנף"). בעיניו יש קשר בין הלך רוח זה לבין תקריות הירי לאורכה של גדר הביטחון שם מתעמתים מידי שבוע מפגינים עם כוחות הביטחון. והוא סבר שחוסר הרגישות של הקצינות הבכירה מחלחל אל תוך החיילים הצעירים והופך את צה"ל לצבא של רובוטים. * * * שטרנהל מתואר על-ידי ועדת הפרס כסמכות עולמית בחקר הפאשיזם. לעתים, מתעורר הרושם כי הוא הופך את ישראל למקרה הבוחן של מחקריו פרס ישראל? הוא ראוי יותר לפרס הצביעות. בעודו קורא לצה"ל לעלות על היישוב עופרה בטנקים, הוא מאשים דווקא את הימין הישראלי בחרחור מלחמת אחים. ממש באותה נשימה. לא רק זאת, הוא אף טוען שלימין עומדת תמיד הפריבילגיה לטעון כי האחרים הם אלה המעודדים מלחמת אזרחים. זוהי, בעצם, תבנית ההתנהגות גם של הימין באירופה. רמז לפאשיזם מתוצרת ישראל? ובכן, כאשר קורא הימין ל"אחדות", הוא מתכוון כי כל האחרים יתיישרו לפי הקו הפוליטי שלו. במלים אחרות, כל מי שמחזיק בדעות אחרות משל הימין, נחשב בעיניו לבוגד. מכאן מסקנתו שהשמאל באשר הוא, תמיד משלם את מחיר האחדות. אותו שטרנהל, שקיבל את הפרס ביום העצמאות החולף מבלי למצמץ, סבור גם כי למעשה ישראל היא הכול, רק לא דמוקרטיה. זוהי מדינה בה לרוב השולט יש את כל הזכויות, כולל שליטה על מצפונו של האזרח. בהתייחסו לממשלת אריאל שרון האחרונה הוא טוען כי זו החזיקה בדעה כי לא ניתן להתנגד לה, משום שהיא נבחרה באורח דמוקרטי ומשם כך היא יכולה הייתה לדרוס ביד גסה זכויות אזרח, להתעלם מנורמות של חוק ומוסר ולבוז לעיקרון השוויון. מן הטעם הזה, "ממשלת הרוב יכולה אף לדרוש כי כל אזרח ילבש מדים וייטול חלק במעשים הגובלים בפשעי מלחמה". ההיגיון המתבקש לדעתו הוא כי הסירוב להרוג אזרחים, נשים וילדים במהלך פעולה עוינת נחשב בעיני רבים כסירוב לסלק מאחז של מנחל. אבל ברור כי במקרה הראשון המדובר בסירוב של יחיד שאינו מוכן להיות חלק ממסע הרג בלתי מוצדק, בעוד במקרה האחר המדובר הוא בהתנגדות פוליטית. והנה חוזר הפרופסור להשוואות החביבות עליו כדי לומר שלא רק ממשלת ישראל הנבחרת דמוקרטית פקדה כל כוחותיה לבצע פעולות שהמצפון אינו סובל. גם "הרפובליקה הרביעית של צרפת וארצות הברית במהלך מלחמת ויאטנם היו דמוקרטיות שהכריחו את חייליהם לבצע פשעי מלחמה...". תצלנה אוזניכם: ישראל מואשמת על ידו כמי שכופה על כוחותיה המזוינים לבצע מעשים ברברים נגד חסרי ישע... הירי לאורך גדר הביטחון, בו נפצע מפגין ישראלי, מספק לו תחמושת נוספת לנשוך את היד שהגישה לו את הפרס. בעיניו זוהי סנונית המבשרת על בוא האביב. תוך שהוא חובש לראשו את כובעו של נביא הזעם המוכיח בשער, הוא מזהיר מפני העתיד בו עם המשך הכיבוש, חיי אדם יהיו זולים יותר ותרבות כיתתית תשלט על חיינו. "זוהי תרבות שאינה עושה אבחנה בין לוחם לאזרח רגיל". בעיניו פציעתו של אותו מפגין הייתה טעות חריגה, שכן צה"ל אינו נוהג לירות ביהודים. ההבדל היחיד הוא בכך שבתקרית זו נפגע יהודי, בעוד שבכל קודמותיה נורו מאות, אם לא אלפים, ברחבי השטחים. "אם יהודי לא היה זה שנפצע ואם התקרית לא הייתה מצולמת לפני עשרות עדי ראייה ישראלים, היא לא הייתה זוכה אפילו לשורה אחת בעיתון". כעת, ממשיך שטרנהל, כל ישראלי יודע כיצד מאות פלסטינים, בהם ילדים, שנטלו חלק בהפגנות אבל לא בפעילות עוינת, נהרגים כל שנה מאש חיה. ומסקנתו החביבה והבלתי נמענת היא ש"הכול נובע מהעובדה שהצבא משרת את מפעל ההתנחלות". לא רק זה, הקצינים הבכירים מעריצים את אותם ישראלים המתגוררים מעבר לקן הירוק לכן הם פוגעים בפלסטינים ללא חבלי מצפון. כמה מהם אינם מסתירים את עוינותם לשמאל ובעצם אותו ירי ליד הגדר הוא ביטוי לאותו טפטוף שנאה כנגד "פושעי אוסלו וג'נבה" וכלפי אלה המסרבים לעשות את שרותם הצבאי בשטחים. במלים אחרות, ראשי הצבא הם הביטוי הפוליטי לאווירת ה"עליהום" שנוצרה סביב מנסחי ההסכמים עם הצד השני ועל כן אין צורך להיות מופתע כי גם על מפגינים יהודים הם יורים ואתם רק חכו, חכו למה שעוד עלול יהיה לקרות כאן... אבל, אם המתנחלים הם אבי אבות הטומאה מבחינתו, הם לחלוטין לא לבד. הם לא היחידים שצריכים לשאת באחריות למשטר הדיכוי הקיים בשטחים. הם בסך הכול מנצלים את המצב שהופך את חייהם של התושבים המקומיים לבלתי נסבלים, מתוך תקווה שהחברה הפלסטינית תתפרק, כך שבבוא הזמן, יהיה קל יותר להיפטר ממנה לחלוטין. בתרגום פשוט לשפתנו, שטרנהל יותר מאשר רומז כי המתנחלים הם כלי שרת בידי הצבא והממשלה בבואם לגרש את הפלסטינים מאדמתם. זוהי הקונספירציה ואין בלתה. שטרנהל מנצל את מראות ההתנתקות מעזה כדי לחבוט במתנחלים המתפנים הסבורים כי הם זכאים לטפול פסיכוטראפי, לפיצוי רגשי ופוליטי, לאהבה חסרת גבולות ולחיבוקים. לכך יש לא אחר מאשר פירוש פוליטי: הכניעה של החברה החילונית והסכמתה של המדינה להפוך לקלריקאלית למחצה. ולכך יש להוסיף את "נוער הגבעות, את עוקרי עצי הזית, את מרעילי הכבשים, את אלה המשתלטים על אדמה לא להם ואלה המנסים להפוך את ישראל למדינה קולוניאלית". במאמר על ה"צינות הדתית" מאפריל 2005, הוא מזהיר אותנו מפני עננה נוספת המאיימת להשחיר את השמיים שמעלינו. הוא מסכם את אירועי האביב של אותה שנה וטוען כי המדובר במזימה ליטול בכוח את השלטון ש"כמותה מדינה דמוקרטית לא חוותה מאז מלחמת אלג'יריה". וכיצד, בכל זאת, ההפיכה הזאת נמנעה? פשוט משום שהמערכת הפוליטית עמדה במערכה. ואם היא לא הייתה ניצבת בפרץ, "תנועת ההתנחלות הייתה משתלטת על החברה הישראלית והופכת אותה לחברה קולוניאלית שאין כדוגמתה". * * * נחשו מי הפוליטיקאית היחידה הזוכה ממנו למחמאות? ניחשתם, שרת החינוך שתפרה עבורו את הפרס... פרופסור למדעי המדינה שתורתו אומנתו ועד לפרס ישראל הגיע? ניתן לחלוק על מידת יכולתו של שטרנהל לנתח תופעות פוליטיות ולחזות את השתלשלותם. למרות היציאה מרצועת עזה הוא סבר כי לישראל יש רק תוכניות לביסוס העליונות שלה באזור על ידי האחיזה בשטחים. הנה, לדבריו, במקום להתייחס לנפילת עיראק כמתנה משמיים שתסייע לה לשים קץ לסכסוך, המשטר הישראלי מנסה לנצל את החולשה הערבית עד תום: בעיני שרון והממסד הביטחוני השלט, זהו הזמן לחסל, אחת ולתמיד, כל אפשרות של קיום פלסטיני אוטונומי. בהקשר זה יש כמובן הגיון במדיניות "ספירת הגופות" ומסעות ההרג והענישה בעזה ובשכם. בקיצור, ישראל אינה מעוניינת בהסדר, או אפילו בקבלתה על ידי שכניה. מן הסיבה הזאת ישראל כבר אינה מסתפקת בדרישה שהערבים יקבלוה כמדינה ריבונית, אלא אף דורשת מהם שיקבלו גם את עליונותה עליהם. וכיצד מגיעה ישראל לעמדה זו? "מאחר והעליונות הטכנולוגית שלנו הייתה כה מוצלחת, מדוע לא להמשיך באותה דרך, ובאותה עת לשפר את שיטות הפעולה?" ואם זה לא יסייע להנצחת עליונותה, יכולה ישראל תמיד לפנות לנשקה הידוע – סחטנות רגשית. בכך הישראלים אלופים. "זו הסיבה שכל גינוי להרג של ילדים פלסטינים, מיד מוצג כביטוי לאנטישמיות". מכאן מגיעה המסקנה המנצחת שלישראל אין כל עניין בשלום. מי צריך שלום אם המחיר לו יהיה אי הפיכתה של ישראל לאימפריה מקומית? בנסיבות כאלו רק טיפש יסכים לפשרה הוגנת שפירושה קפיצה אל הבלתי נודע. ומדוע מישהו-כלשהו, כולל היושבים בממשלה, ירצו שלום? בודאי שלא שאול מופז (שר הביטחון אז) המחמם את הגזרה ככל יכולתו, או אבי ריכטר (ראש השב"כ אז), ה"מומחה לחיסולים ממוקדים" שאינו יכול לראות מעבר לקצה חוטמו וכנופיית היד המהירה על ההדק המקיפה אותם? בקיצור נמרץ, לא רק שהשרים הישראלים אינם מעוניינים בשלום, הם עושים כל מה שביכולתם כדי לסכל אותו, באותו מסע רצחני אותו הם מנהלים נגד הערבים. רק השרה יולי תמיר זוכה אצלו לחסד. היא זו העובדת ללא לאות למען הגשמת המדיניות שלשמה היא נבחרה. "אם רק ניתן היה לומר זאת על יתר חברי הממשלה...", הוא כתב בדצמבר 2006. ומה הפלא? תמיר היא היית זו שהכריזה כי יש ללמד בבתי הספר שה"קו הירוק" היא גבולה של המדינה. וחשוב יותר, תמיר זו הייתה השרה שהמליצה להעניק את פרס ישראל למי שמהל ומשבח אותה במאמריו. * * * "אני לא רק ציוני, אני סופר-ציוני". מיותר לציין שהטיעונים השערורייתיים של שטרנהל לא נעלמו מעיניהם של אויביה והללו רק שבחו את דבריו. אחד, מהם, הפרופ' הפלסטיני אדוארד סעיד, העלה על נס את ספרו על המיתוס של החברה הישראלית במאמר שכתב ב"אל אהראם" במאי 1998. סעיד אהב את הספר משום שהוא "מנתץ לחלוטין את הטיעון כי ישראל היא מדינה ליברלית, סוציאליסטית ודמוקרטית". כדבריו, "הספר חשף את ישראל כבלתי ליברלית וכמדינה פשיסטית-למחצה". אויב ישראל ידוע לשמצה אחר הוא נועם חומסקי שבמאמר שפרסם ב"גרדייאן" (מאי 2002) ציטט מדברים שכתב שטרנהל לפיהם המנהיגות הישראלית אחראית ל"מלחמת שיטור קולוניאלית המזכירה את ההשתלטות של המשטרה הלבנה על השכונות העניות של השחורים בדרום-אפריקה". זוהי אף המנגינה הנשמעת מאתרי אינטרנט ערביים המצטטים את שטרנהל בחדווה ועושים במאמריו שימוש במסעי התעמולה שלהם. הידיעה על הכוונה להעניק את הפרס לשטרנהל עוררה כעס רב בקרב קבוצות רבות משני צידי ה"קו הירוק". כמה מהם כתבו עצומה שזה היה לשונה: "אנו החתומים מטה, אזרחי ישראל, המאמינים בחירותו ובזכותו של כל יחיד במדינה לחיות בשלום ובשלווה, מוחים בזאת על זכייתו של פרופ' זאב שטרנהל בפרס ישראל. פרופ' שטרנהל, במספר הזדמנויות ולאורך זמן התבטא בצורה קשה כנגד מתיישבים ביהודה ושומרון, הצדיק את רציחתם בידי המחבלים הערבים וקרא למעשה למלחמת אזרחים. אמנם, פרס ישראל ניתן לאדם על פועלו בתחומו ולא על דעותיו. ברם, מדובר בפרס ממלכתי, הניתן על-ידי המדינה באמצעות משרד החינוך והוא נועד להביע הוקרה למקבל הפרס. פרס ישראל מציב את מקבלו במוקד הגאווה הלאומית והקונסנזוס הלאומי. הפרס ניתן לאדם בשם המדינה כולה, על כלל אזרחיה, כולל אלה, אשר פרופ' שטרנהל סבר שפגיעות הטרור בהם הנן לגיטימיות. קרה כבר בעבר שפרס ישראל נשלל ממקבלו בשל התבטאויותיו מן העבר. אין מקרה מתאים יותר, ממקרהו של פרופ' שטרנהל, המצדיק רצח אזרחים בפעולות טרור, ובלבד שאלה יהיו מתנחלים. איש לא היה מקבל את פרס ישראל לו הצדיק פגיעות טרור של המחבלים הערבים בכל קבוצת אוכלוסייה אחרת, ודמם של המתנחלים אינו סמוק פחות, גם אם מקבל הפרס נמנה עם אותה קבוצה פוליטית, עמה נמנית שרת החינוך. אנו קוראים לבטל את זכייתו של פרופ' שטרנהל בפרס ישראל. בשנת השישים למדינה לא ראוי שמי שמקבל כלגיטימי רצח אזרחים ישראלים – יזכה להוקרה של המדינה". ההחלטה על הפרס הגיעה לבית המשפט העליון, אולם על אף המחאות הנמרצות בית המשפט העליון דחה את העתירה. בהחלטה כתבה השופטת עדנה ארבל כי המאמר עליו הצביעו העותרים "אינו חלק מכתיבתו האקדמית, אלא הבעת עמדה כחלק מן השיח הציבורי שכל אחד מאזרחי המדינה זכאי לקחת בו חלק". היא הוסיפה, "אין מקום לספק כי הדעה המובעת במאמר האמור אינה דעה שכלל הציבור בישראל שותף לה וישנם ציבורים רחבים המוצאים עצמם נפגעים ומסתייגים ממנה. יחד עם זאת מדובר בהבעת דעה בחברה דמוקרטית. ויותר מכך, גם לו הייתי הולכת לשיטתם של אלה הסבורים כי במאמר זה הוציא שטרנהל את עצמו מגבולות הקונצנזוס, וספק בעיני האם ניתן לקבוע בקלות מה הם גבולותיו, עדיין אני סבורה כי האמירות שבמאמר זה שעל תוכנו הממשי אפשר להתווכח, הינן בטלות בשישים אל מול עשייתו האקדמית העשירה והמוערכת של שטרנהל". ארבל כתבה עוד כי אינה מתעלמת מכך שהדברים שנכתבו במאמריו "צורמים ואינם ערבים לאוזניים רבות ויש אף מי שייפגע מהן". אולם, אל לנו ליתן לפגיעה ברגשות להכריע את הכף כאשר פרס בגין הישגים מקצועיים ותרומה לחברה ולמדינה עומדים על הפרק". בהחלטה כתב השופט אליקים רובינשטיין כי "ספק" בעיניו אם המאמר עליו נסבה העתירה, הוא "פאר יצירתו הפובליציסטית" של שטרנהל וכי שטרנהל עצמו חזר והבהיר כי אין לדעתו הצדקה לשום שפיכות דמים משום צד ובשום מקרה. שופט נוסף בהרכב, חנן מלצר, כתב כי ככלל "דעותיהם 'הפרטיות' והתבטאויותיהם של חתני וכלות הפרס, אינן רלוונטיות למכלול, למעט אולי מקרים חריגים ונדירים ביותר". בסיכום דבריו הביע מלצר תקווה כי הדיונים המשפטיים בנושא יתייתרו להבא "ופרס ישראל ימשיך להיות מה שהיה תמיד - שיא ההכרה של מדינת ישראל בטובי חוקריה/חוקרותיה, מדעניה/מדעניותיה והתורמים לחברה בארצנו". שטרנהל, אין ספק, לא הסתיר את ההתרגשות מן הכבוד שנפל בחלקו. הוא נתן לכך ביטוי בראיון רחב יריעה שהתפרסם במוסף "הארץ", בו שלא באורח פלא, הוא לא התבקש להשיב לשאלות מביכות ביחס לדעותיו מעוררי המחלוקת. תחת זאת, הוא נשמע לפתע מפויס באופן מפתיע, אולי בגלל רצונ• |