מפתח האתר

 

עמוד הבית

 

אודות IsraCampus

 

חיפוש

 

English

 

Русский

 

מוסדות חינוך ישראליים

 

   אוניברסיטת בן גוריון

   אוניברסיטת העברית

   אוניברסיטת תל אביב

   אוניברסיטת חיפה

   מוסדות חינוך אחרים

 

Gallery of Rogues

    A-C

    D-G

    H-K

    L-N

    O-R

    S-V

    W-Z

 

קיצוניות אקדמית ישראלית כללית

 

קיצונים אקדמים ישראליים בחו"ל

 

חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות

 

ALEF Watch

 

IDI Watch

 

מאמרי IsraCampus

 

כתובות לתלונות

 

צור קשר

 

האוניברסיטה העברית

האוניברסיטה העברית – זאב שטרנהל (חוג למדעי המדינה) – מגנה את "האליטה הפוליטית הישראלית" בליחמה בלתי מוסרית במצבע "עופרת יצוקה"; לא מזהה את תפקיד של עצמו בבניית "חומת הדה-לגיטימציה הסוגרת" על ישראל

אין ספק, שלא היתה כאן כוונה תחילה לפגוע בלא-לוחמים, אך האסון שפקד את משפחת אל-עייש היה תוצאה הכרחית וחזויה מראש של מימוש העיקרון של אפס סיכון. זאת דוגמה אחת מיני רבות, הממחישה עד כמה זול היה בעיניים ישראליות מחיר חייהם של הפלסטינים. אך המחיר לא נקבע בשטח, הוא חרוט בפרמטרים שנקבעו למבצע מלכתחילה על ידי צמרת ההנהגה הישראלית. גם כאן הכל ברור וגלוי. לכן האחריות אינה מוטלת על הפיקוד הזוטר והבינוני, אלא על מי שעיצבו את נורמות הלחימה החדשות ואישרו אותן. הבעיה היא קודם כל מוסרית, ומאחריות זו לא תוכל האליטה הפוליטית הישראלית לחמוק. דו"ח גולדסטון היה בלתי נמנע. ... השורה התחתונה היא, שמבצע "עופרת יצוקה" תרם נדבך נוסף לחומת הדה-לגיטימציה הסוגרת בהדרגה על מדינת היהודים. גם אם שום ישראלי לא יגיע בעתיד הקרוב להאג, הכתם המוסרי לא יימחק והשלכותיו עוד לפנינו.

 

 

http://www.haaretz.com/hasite/spages/1116975.html

אין מה לחקור

זאב שטרנהל
25/9/2009

הביקורת הישראלית על דו"ח גולדסטון מתעלמת מעובדת יסוד: דפוסי הפעולה שננקטו בעזה נקבעו כבר למחרת מלחמת לבנון השנייה. בקיץ של שנת 2006 התברר סופית, שהחברה הישראלית לא תהיה מוכנה עוד לעמוד במלחמת ברירה התובעת קורבנות. ישראל רוצה בניצחונות צבאיים, אך מסרבת לשלם את המחיר האנושי הכרוך בהם.

לכן התקבלה החלטה מפוכחת, פרי של שיקול פוליטי קר, לנהל את מסע העונשין נגד עזה בלא אבידות. אין ישראלי, במיוחד לא מי שהיו בעצמם חיילים, שחיי הצעירים במדים אינם יקרים לו. אולם המשמעות המעשית של הכרעה זו היתה, שאת המחיר הכבד תשלם האוכלוסייה הפלסטינית כולה, בלא הבחנה.

לפיכך אין צורך בוועדת חקירה ישראלית - כי אין מה לחקור: העניין כולו ברור כשמש בצהרי היום. מאחר שאנשי החמאס פועלים מתוך ריכוזי האוכלוסייה באחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, כל ניסיון להגיע אליהם בלא פגיעה באזרחים הוא בלתי אפשרי. אילו הוחלט לשמור על חיי האזרחים, היה צריך לאמץ דפוס פעולה אחר לגמרי: פשיטות נקודתיות בעומק שטח האויב, העלולות להיות יקרות מאוד במונחים של חיי חיילינו.

וכך, על מנת לנהל מלחמה מתוך אפס אבידות לכוחותינו, החליטה ההנהגה הפוליטית והצבאית לעשות שימוש מסיבי בעוצמת אש אדירה, בלי שתהיה יכולת להבחין בין לוחם המכין רקטה לשיגור לבין ילד המשחק בחצר. לצורך זה גובשה גם דוקטרינה מוסרית חדשה מבית מדרשם של פרופ' אסא כשר והאלוף עמוס ידלין, המוכרת היום בשפת היום יום הישראלית כ"רשיון להרוג".

ואמנם, כל מקבלי ההחלטות ידעו מראש, שבעזה יתרחש אסון כבד. הצבא ביצע בדייקנות את ההנחיות שקבל ממוריו הרוחניים, ממפקדיו ומהממשלה עצמה. הוא לא ביקש בכוונה תחילה להרוג אזרחים, הוא רק פוצץ, מחק ושיטח כל מה שנראה נחוץ לצורכי תצפית, תמרון והתקדמות. מאחר שכל מבנה היה יכול לשמש עמדת לחימה לאנשי החמאס - לא היה גבול לבנק המטרות.

כך היה, למשל, ב-16 בינואר במקרה של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש: שלוש מבנותיו ואחייניתו נהרגו ושתי בנות אחרות נפצעו כשנפתחה אש טנקים על בית המשפחה. מפקד הכוח המקומי חשד, כי על גג הבית מצויים חמושים המכוונים אש צלפים מבתים שכנים. אף שלא ראה משהו ממשי והצלליות היו יכולות להיות, כפי שבאמת היו, של בני הבית, החליט להזמין אש טנקים. לא נורתה תחילה אש מנשק קל ולא נורה פגז לאזהרה, אלא מיד נורה פגז ללב המטרה. על פי הכללים והנורמות שנקבעו לקראת הלחימה, לא נמצא רבב בפעולות שנקט מפקד כוח גולני שהיה במקום. מבחינתו, כל הבתים היו בבחינת מטרה לגיטימית כי מכל בית היה אפשר לערוך תצפיות על כוחותינו.

אין ספק, שלא היתה כאן כוונה תחילה לפגוע בלא-לוחמים, אך האסון שפקד את משפחת אל-עייש היה תוצאה הכרחית וחזויה מראש של מימוש העיקרון של אפס סיכון. זאת דוגמה אחת מיני רבות, הממחישה עד כמה זול היה בעיניים ישראליות מחיר חייהם של הפלסטינים. אך המחיר לא נקבע בשטח, הוא חרוט בפרמטרים שנקבעו למבצע מלכתחילה על ידי צמרת ההנהגה הישראלית.

גם כאן הכל ברור וגלוי. לכן האחריות אינה מוטלת על הפיקוד הזוטר והבינוני, אלא על מי שעיצבו את נורמות הלחימה החדשות ואישרו אותן. הבעיה היא קודם כל מוסרית, ומאחריות זו לא תוכל האליטה הפוליטית הישראלית לחמוק.

דו"ח גולדסטון היה בלתי נמנע. גם אם אין בו איזון, גם אם אינו עושה את החשבון הראוי עם החמאס, זהו אות אזהרה קשה כי הוא מבטא את גישת דעת הקהל העולמית לישראל שלאחר עזה. השורה התחתונה היא, שמבצע "עופרת יצוקה" תרם נדבך נוסף לחומת הדה-לגיטימציה הסוגרת בהדרגה על מדינת היהודים. גם אם שום ישראלי לא יגיע בעתיד הקרוב להאג, הכתם המוסרי לא יימחק והשלכותיו עוד לפנינו.