IsraCampus.Org.il

מדינת ישראל אמורה היתה לספק ביטחון ליהודים - היא יצרה מלכודת-מוות שבה חיים התושבים בסכנה מתמדת ששום קהילה יהודית אחרת אינה יודעת כמותה; מדינת ישראל אמורה היתה להפיל את חומות הגטו - היא בונה עכשיו את הגטו הגדול ביותר בכל תולדות היהודים; מדינת ישראל אמורה היתה להיות מדינה דמוקרטית - היא כוננה מבנה קולוניאלי המשלב יסודות מובהקים של אפרטהייד עם שרירות לב של כיבוש צבאי אכזרי.

ישראל 2004, מדינה בדרך לשומקום. 56 שנים לאחר הקמתה, חרף הישגיה הרבים בתחומי החקלאות, המדע והטכנולגייה, ואפילו היא מעצמה צבאית אזורית חמושה בנשק יום הדין, חשים רבים מאזרחיה מועקת-קיום כבדה וחוששים לעתידם.

מאז היווסדה חיה ישראל על חרבה. רצף של פעולות "גמול", מבצעים צבאיים ומלחמות, שלא חדל אף פעם, הפך עם השנים לסם הקיום של יהודי ישראל. וכיום, כמעט ארבע שנים לאחר שהחלה האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, ישראל שקועה עד צוואר בבוץ הכיבוש והדיכוי, כשהיא ממשיכה בעיבוי ההתנחלויות ובריבוי ההיאחזויות ומשכנעת עצמה עד לעייפה "שאין לנו פרטנר לשלום".

עשר שנים אחרי הסכמי אוסלו אנו חיים במציאות קולוניאלית חשוכה - בלב המאפליה. 37 שנים לאחר שכבשה ישראל את שארית השטחים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, סגורים יותר מ-3.5 מיליון הפלסטינים שתחת שלטונה בעריהם ובכפריהם כדרי מכלאות. והביטוי "מדינה פלסטינית" - שגילם במשך שנים את אופציית השלום - משמש בפי פוליטיקאים ישראלים רבים כנוסחת תעתועים, ליחצ"ן בעזרתה את מציאות הכיבוש: בעתיד, הם אומרים בחצי פה ובקריצה, אפשר שהיישות הפלסטינית שבשטחים תיקרא מדינה. ובינתיים מרחיבה ישראל את מבצעי ההרס בגדה וברצועה, כמי שגמרה אומר לפורר את העם הפלסטיני עד תום.

נוכח פני המחנה הישראלי הגדול של חסידי חומות ההפרדה, שאנשיו, ימין וגם שמאל, מבועתים מפני שדי הדמוגרפיה ומונים תדיר את מספרי האוכלוסין - כדי לדעת כמה יהודים וכמה ערבים נולדים ומתים מדי שבוע, כמה יהודים וכמה ערבים מתגוררים בארץ כולה ובכל אחד מחבליה מדי חודש - חיוני להציב חלופה רעיונית שעיקריה הם:

חיים בצוותא של עמי הארץ, המבוססים על הכרה הדדית, על שותפות שוויונית ועל עשייה של צדק היסטורי.

אנו מאוחדים בביקורת על הציונות, המושתתת על הסירוב להכיר בעם הארץ ובזכויותיו, על נישולו מאדמתו ועל אימוץ ההפרדה כעיקרון-אב וכדרך חיים. וכמו להוסיף חטא על פשע, ישראל מתמידה בסירובה לשאת באחריות כלשהי למעשיה, החל בגירוש של מרבית הפלסטינים ממכורתם לפני יותר מיובל שנים ועד לבניית חומות הגיטאות ליתרת הפלסטינים בערי הגדה ובכפריה בהווה. הנה כי כן, בכל מקום שבו עומדים כיום יהודי וערבי זה עם זה או זה מול זה, קו גבול נמתח ביניהם, להפרידם ולהבדילם, מי לברכה ומי לקללה.

אנו מאוחדים בהכרה כי הארץ שייכת לכל בניה ובנותיה - אזרחים ותושבים, נוכחים ונפקדים - ללא הבדל אישי וקיבוצי; אזרחי ולאומי; דתי, תרבותי, ומיגדרי. הנה כך, אנו תובעים את ביטולם לאלתר של כל החוקים, התקנות והנוהגים המפלים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל, ואת פירוקם של כל המוסדות, הארגונים והרשויות המבוססים על החוקים, התקנות והנוהגים האלה.

אנו מאוחדים באמונה כי שלום ופיוס מותנים בהכרה של ישראל באחריותה לעוולות שנגרמו לבני העם הארץ הפלסטיני ובנכונות לתיקונן. הכרה בזכות השיבה נגזרת מעקרונותינו. תיקון העוול המתמשך שנגרם לפליטים הפלסטינים, דור אחרי דור, הוא תנאי הכרחי הן לפיוס עם העם הפלסטיני והן לתיקון נפשותינו שלנו - יהודי ישראל. רק כך נחדל להיות נרדפים על ידי שדי העבר ומארותיו ונכשיר עצמנו להיות בני בית בארצנו המשותפת.

שנים הרבה טרחו, ועדיין טורחים, מנהיגים ישראלים לצייר את דמותם של הפלסטינים כתת-אדם, והחרו החזיקו אחריהם ממיטב אנשי הרוח וברונים של תקשורת, גם עסקנים ריקים וכתבנים פוחזים, מימין ומשמאל. אנו דוחים בשאט נפש את השחץ הגזעני הזה ויודעים כי הפלסטינים, כבני כל עם ועם, אינם לא שדים ולא מלאכים, אלא ממש כמונו, אנשים שנבראו בצלם.

אנו משוכנעים שאם נבוא אל השלום ואל הפיוס עם הפלסטינים בלב פתוח ובנפש חפצה, נמצא אצלם את מה שנישא איתנו - לב פתוח ונפש חפצה. כי אנשים אחים אנחנו ולא, כפי שמורים לנו מרעילי הבארות, אויבים לנצח.

אין טעם לנחש עכשיו את צורת התממשותו של חזון החיים בצוותא: בשתי מדינות או במדינה אחת?! ואולי בקונפדרציה?! ושמא בפדרציה?! ומה על קנטונים?! כך או כך, התנאי הראשוני לקידום חזון-החיים-בצוותא ברור מאליו, הן כציווי מוסרי עליון והן כעניין של כאן ועכשיו: סיום לאלתר של מצב הכיבוש.

רק כך ייפטרו הפלסטינים בירושלים המזרחית, בגדה המערבית וברצועת עזה מעול ההתנחלויות, מסיוט האפרטהייד, מנטל ההשפלות ומשדי ההרס שמפעילה ישראל 37 שנים, יום ולילה, ללא הפוגה. רק בתוך חירות גמורה יוכלו הפלסטינים לדון ולהחליט על עתידותיהם.

אנו מאמינים שאימוצם של העקרונות שנוסחו לעיל יצוק את היסודות שעליהם יוכלו בני הארץ לכונן את המסגרות המשותפות הראויות לחיים בצוותא. אין מדובר כאן בחלומות באספמיה או במהלך פלאי שיובילנו מגהינום חיינו אל גן עדן שמיימי שכולו אך טוב.

המדובר הוא בדרך שלא נוסתה עד כה: להיות ישרים וכנים עם עצמנו, עם שכנינו ובמיוחד עם בני העם הפלסטיני - אוייבינו שהם אחינו. אם נגייס מתוכנו את הכנות הראויה ואת האומץ הדרוש, נוכל לעשות את הצעד הראשון במסע הארוך שעשוי לחלצנו מסבך ההכחשה, ההדחקה, עיוות המציאות, אובדן המצפן ונטישת המצפון, שבו לכוד העם בישראל מזה דורות.

כל מי שעיניים להם לראות ואוזניים להם לשמוע יודעים, שהברירה היא בין עוד "מאה שנות סכסוך", שסופם כיליון, לבין שותפות בין יושבי הארץ כולם. רק בכוחה של שותפות כזו להפוך אותנו, יהודי ישראל, מזרים בארצם לבני המקום.

איננו מתכוונים להקים עוד תנועה נגד הכיבוש, גם לא מפלגה פוליטית (מצע, מוסדות, מנהיגים). אנו מבקשים לעורר דיון ציבורי נוקב על המבוי הישראלי הסתום שאותו אנו חיים ועל השינויים העמוקים הנדרשים כדי להיחלץ מתוכו. כל ישראלי יודע, שלא בזוטות פוליטיות המדובר, אלא בגורלם של עמי הארץ.

* מסמך זה נכתב על ידי מיכאל (מיקדו) ורשבסקי, יהודית הראל, חיים הנגבי, ענת בילצקי, אורן מדיקס ואנדרה דרזנין ביוני 2004, גבעת אולגה. המסמך גם תורגם לאנגלית וניתן לקוראו בקישור הבא. אם ברצונכם להצטרף לחותמים אנא שלחו מייל ל: ye_harel@netvision.net.il