הפעם, כמו בחלק מהפעמים הקודמות, הפרובוקטורים המסוכנים באמת היו דווקא "נציגי המגזר היהודי". למשל, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, גדי אלגזי. כדי לעורר מדון, הוא טען שם שהבדואים נושלו מ-94% מאדמותיהם. לפי ההיגיון הזה, כל מקום שבו עברה כף רגלו של גמל נודד, הוא קניין בדואי. כל הנגב הוא בדואי. בקרוב גם החולות מסביב לראשון לציון, משום שגם לשם מגיעים כבר מאהלים. כך שביום האדמה הבא ידרשו הפרובוקטורים פיצויים גם על רשל"צ.

למאמר המקורי עקוב אחר הלינק כאן

שתיקת השמאל. חרפת הימין

בן-דרור ימיני
02/04/10

מתוך המאמר:

מחרחרי מדון משמאל

השבוע, בהפגנה המרכזית ביום האדמה בסכנין, הופיעו דגלים של החיזבאללה ושל רב המחבלים שחוסל, עימאד מורנייה. מדובר בפרובוקציה, אמרו המארגנים. במלחמת לבנון השנייה האמירה הזאת לא עמדה במבחן המציאות. יותר מדיי דוברים מרכזיים, וגם כאלה שנפגעו מטילים, הביעו הזדהות דווקא עם נסראללה. גם התמיכה הלא שולית בפרובוקטור ראאד סלאח, נציג החמאס בישראל, מעוררת סימני שאלה. ולמרות זאת, אם המארגנים מתנערים מהביטויים הללו - צריך לברך על כך. משום שהבושה, צריך להזכיר, היא ערך בפני עצמו. מי שמתבייש או מתנער - מבין שמשהו כאן לא בסדר.

למעשה, ועדת השופט גולדברג, שעסקה בנושא, והלכה כברת דרך, יש אומרים מוגזמת, לקראת הבדואים, קבעה שתביעות הבעלות שלהם הן פיקציה. נכון, יש צורך בהסדרים, אבל מי שמעודד אותם לתביעות סרק ולפנטזיות - לא מקדם את ההסדר. הוא מחרחר מדון. זה מה שעושים "כוחות הקדמה" בדרך כלל בסכסוך. הם אינם מחזקים את השפויים. הם מחזקים את הסרבנים. גם ביום האדמה הם לא א