מפתח האתר

 

עמוד הבית

 

אודות IsraCampus

 

חיפוש

 

English

 

מוסדות חינוך ישראליים

 

   אוניברסיטת בן גוריון

   אוניברסיטת העברית

   אוניברסיטת תל אביב

   אוניברסיטת חיפה

   מוסדות חינוך אחרים

 

Gallery of Rogues

    A-C

    D-G

    H-K

    L-N

    O-R

    S-V

    W-Z

 

קיצוניות אקדמית ישראלית כללית

 

קיצונים אקדמים ישראליים בחו"ל

 

חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות

 

ALEF Watch

 

Van-Leer Watch

 

כתובות לתלונות

 

צור קשר

 

אוניברסיטת תל אביב

אוניברסיטת תל אביב - קרלו שטרנגר (במחלקה לפסיכולוגיה) - מכחיש את זכות הקיום למדינת ישראל

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/976908.html

 

סדר בלי הגדה

מאת קרלו שטרנגר

"מה זה חג יהודי? הם ניסו להרוג אותנו; אלוהים הושיע אותנו. בואו נאכל!" - כפי שאמר קומיקאי יהודי. התיאור הזה, שאיננו רחוק מהאמת, מעורר שאלה: האם זה יכול להיות הבסיס לזהות יהודית? האם על היסודות הללו אפשר לנהל מדינה?

קיומה של מדינת ישראל והמשכיותו של העם היהודי חשובים לי מאוד, אבל המיתוס המתאר שושלת ישירה מאברהם אבינו המיתולוגי ועד ימינו - אינו משרת את המטרות הללו. זה שנים שחברי ואני חוגגים את ליל הסדר בלי לקרוא את ההגדה, משום היותה חלק מנראטיב מיתולוגי של גלות וגאולה, החוזר לאורך ההיסטוריה היהודית.

המסר המרכזי בהגדה הוא שהעם היהודי חייב את חירותו לציות עיוור לאלוהים, שהעניק לנו את התורה והבטיח לנו את ארץ הקודש, אל שהחליט כי ראוי להרוג את כל הבנים הבכורים במצרים, ושהורה לנו להשמיד את עמלק. אותו אל גם הורה לאברהם, שאנו אמורים להיות צאצאיו, לעלות להר המוריה (היום הר הבית, לפי המסורת) ולהקריב שם את בנו, את יצחק. את בנו השני, ישמעאל, שלח אברהם למות במדבר. אף שאלוהים הציל את הבנים - צאצאיהם ממשיכים לחיות עד היום בצל הסיפורים האלה, ובמסגרת האמונה העמוקה בהם שולחים את בניהם להרוג ולהיהרג בעבור כמה אבנים באותו מקום שבו אירעו לכאורה אותם אירועים מיתולוגיים.

התנועה הציונית, בהנהגת בן גוריון, ניכסה לעצמה את מיתוס השושלת הישירה, וזו אמורה להוות את ההצדקה להקמתה של מדינת ישראל. בעוד שהם אולי ראו במיתוס הזה תכסיס פוליטי - מאז 1967 קבוצות רחבות בציבור הישראלי רואות בו מציאות קדושה וההשלכות של ראייה זו איומות.

את המוטיב המרכזי של ליל הסדר - מעבדות לחירות - יש לפרש אפוא כמעבר ממיתוס להיסטוריה. אנו זקוקים בדחיפות ליציאת מצרים, שתשחרר אותנו מהמיתוסים הקושרים אותנו לאבנים ותוליך אותנו אל היסטוריה הפורשת נראטיב זהות יהודי שונה לגמרי והרבה יותר מדויק.

מהי המשמעות של פסח אם משה לא היה קיים והעם היהודי מעולם לא שועבד במצרים? אם שני מיליון יהודים לא הוגלו אלא המשיכו לחיות בארץ ישראל עד לקריסתה של האימפריה הרומית? אם סיפור מצדה לא התרחש באמת (כפי שידע יגאל ידין, אך לא חשב שהציבור צריך לדעת)? ומעל לכל: אם זכותנו להיות כאן איננה מבוססת על הבטחה אלוהית אלא על הצורך הפשוט של היהודים במדינה, שמימושו גרם - באופן טראגי - לאסון גדול של עם אחר?

המשמעות של כל אלה היא שעלינו לספר סיפור שונה מאוד על ההיסטוריה היהודית, סיפור שהוא יותר מעניין ומורכב ממיתוס הרדיפות והגאולה. מהרמב"ם ועד וודי אלן, מברוך שפינוזה ועד סטיוון שפילברג, מישעיהו ליבוביץ' (שכינה את הכותל המערבי דיסקותל) ועד חנוך לוין - ההיסטוריה היהודית הקימה לנו דמויות מרתקות שיוצרות היסטוריה גדולה.

הרמב"ם, לפי עדויות היסטוריות, המיר את דתו והיה למוסלמי לזמן קצר, מסיבות מעשיות, אך הוא עדיין אחד המלומדים הגדולים שקמו ליהדות. וודי אלן מגלם את המתת הגדולה של היהדות - ההומור, גם אם התחתן עם בתו החורגת. שפינוזה הוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם, אך הוא אחד הפילוסופים הגדולים בכל הזמנים וממייסדי הקריאה הביקורתית בתנ"ך. שפילברג לא רק יצר את "הקרן להיסטוריה חזותית של השואה" - הוא גם המגן המושבע של זכויות אדם בעולם כולו.

הסבל היהודי היה אמיתי ונורא, אך הוא אינו ההיבט היחיד של ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה היהודית החדשה תספר את הסיפור הצבעוני של מחדשים גדולים, מדענים, נוכלים, אנשי עסקים, קומיקאים, אמנים שחיו לא רק כדי לשרוד אלא כדי ליצור ולחגוג את החיים. העלאתו של הסיפור הזה אל קדמת הבמה היא הכרח קיומי, כי, כפי שלימד אותנו זיגמונד פרויד, כדי להתגבר על טראומות יש לעבור ממיתוס להיסטוריה. השימוש בטראומות כתירוץ לחוסר אנושיות רק משמר אותן.