IsraCampus.Org.il

אחת מן הרפליקות האהו- דות על דוברים ישראלים, בנסותם להצדיק את המחיר שהפלסטינים שילמו על מימושה של הציונות, היא הטלת מלוא האחריות למחיר הזה על הפלסטינים עצמם. העובדה שסירבו לקבל את החלטת החלוקה ב-1947 היא העוגן המרכזי לרפליקה הזאת. בנימין נתניהו, כמובן, לא יכול היה להתאפק מלחזור עליה בנאום בר-אילן שלו. אבל החזרה הזאת איננה יכולה לקדם את השלום, שכן היא מבטאת העדר נכונות גמור מצד הישראלים להכיר במחיר הגבוה ששילמו הפלסטינים על הגשמת הציונות - מחיר שנשיא ארה"ב ברק אובמה, בנאום קהיר שלו, היטיב לבטא את הצורך להכיר בו.

אני מדבר על המחיר ששילמו הפלסטינים לא רק על חלקיה הלא צודקים במפגיע של הציונות (הגירוש של 1948, האי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל וההתעמרות ההולכת ונמשכת בפלסטינים באמצעות ההתנחלויות); אני מדבר על המחיר ששילמו על חלקיה הצודקים: כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

התנועה הציונית העמידה את ההצדקה של שאיפתה לכונן מדינה כזאת על הזכות שיש לכל האומות להגדרה עצמית, על הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל ועל הגדשת הסאה של רדיפות היהודים באירופה במאות ה-19 וה-20. מרכיביה של ההצדקה הזאת מורים בבירור, כי לא הפלסטינים הם שהיו צריכים לשלם את מלוא המחיר של יישומה.

מכיוון שההצדקה מדברת על מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית ככל האומות, האומות כולן, לא רק הפלסטינים, היו צריכות להשתתף בתשלום המחיר של מימוש הזכות הזאת. ומכיוון שמדובר על זכות שמוצדק היה לממשה בארץ ישראל בגלל רדיפות היהודים באירופה, האומות האירופיות הרלוונטיות היו צריכות לשאת בחלק הארי של מחירה. החלטת החלוקה של האו"ם לא נתנה ביטוי לכל זאת. לכן, אף שהחלטת החלוקה היתה צודקת מבחינה עקרונית, לפלסטינים, שרק מהם גבתה ההחלטה את מחיר כינון המדינה היהודית, היתה הצדקה להתנגד לה.

במלים אחרות, לפלסטינים היתה הצדקה מוסרית להתנגד להחלטת החלוקה למרות צדקתה, לא בגלל אי-צדקתה. ולנו היתה הצדקה לקבל את החלטת החלוקה, למרות צדקת התנגדותם של הפלסטינים, לא בגלל אי-צדקתה.

החזרה המתמדת על עובדת סירובם לקבל את החלטת החלוקה, במטרה להטיל עליהם