IsraCampus.Org.il

אבל יש עוד דבר אחד שמותר לעשות: לחשוף את הקורסים הללו, את מה שכלול בהם, את המוטיבציות וההטיות הפוליטיות, את שטיפת המוח. ומותר לחשוף את העובדה שמשום מה, במסגרת ה"חופש" האקדמי, אין סיכוי למצוא סמינר שמפנה את תלמידיו ל"עבודה מעשית" במסגרת "עטרת כהנים", וגם לפרסם אח"כ ספר משותף עם העמותה. ומותר לחשוף את העובדה שארבעה או חמישה או שמונה מתוך עשרה או עשרים מרצים בחוג למדעי המדינה או סוציולוגיה הם בעלי דעות אנטי-ציוניות מובהקות.

משום שכל מי שאומר משהו אחר, טוען שלו ולשכמותו מותר הכל בכל. אבל לכל מי שחושב משהו שונה, אסור לפתוח את הפה. אסור לבקר. אסור לחשוף. אסור להפריך. משום שהקדושה האקדמית שמורה רק לשמאל הרדיקלי. וכל מילת ביקורת הופכת ל"מקרתיזם" ול"פשיזם" ושאר ירקות ממחלקת החופש האקדמי בלה-בלה-בלה.

פרופסור אמנון רובינשטיין מציין במאמר שעומד להתפרסם בקרוב, על חופש הביטוי האקדמי, שבחוקת גרמניה, חופש אקדמי היא זכות חוקתית, ובלבד (וזה סייג חשוב) שהוא לא מנוצל לערעור הבסיס החוקתי של המדינה. כך שלמעשה, ההגבלה המוטלת על אנשי אקדמיה, בגלל ובמסגרת תפקידם המעצב, גדולה יותר מזו המוטלת על שאר האזרחים. אין כאן הצעה לאמץ את המודל הגרמני. אך יש כאן חומר למחשבה לצורך הדיון הציבורי הנחוץ כל כך.

למאמר המקורי עקוב אחר הלינק כאן

שטיפת מוח אקדמית

בן-דרור ימיני
20/8/10

האקדמיה הישראלית איננה כלי שרת של מדינת ישראל ולא אמצעי לקידום החזון הציוני, וכל חרם עליה, או קריאה לפיטורי מרצים, מימין כמו משמאל, ראויים לגינוי. אך כאשר חלקים באקדמיה הופכים לכלי שרת של החזון האנטי-ציוני ולשלוחות של עמותות שמאל רדיקליות - מותר לחשוף את המציאות. אלא שגם הזכות לחשוף ולבקר נתקלת במסע השתקה מסוכן, שמאיים על חופש הביטוי ועל הדיון הציבורי

בתיאור הרשמי של אחד הקורסים שהתקיימו באקדמיה הישראלית נכתב כך:

"הקורס יתמקד בטכניקות שליטה אשר צמחו בתוך ההקשר של הכיבוש הישראלי בשטחים. נבחן את המקורות ההיסטוריים של טכניקות אלה וננסה למקמן בתוך ההקשר הקולוניאלי במיוחד זה הבריטי והצרפתי".
הניחוח תמוה משהו, אך נניח לכך. מותר ללמד על הכיבוש הישראלי, ומותר גם לכפות עליו קשר מאולץ לקולוניאליזם המערבי. אלא שאז מגיע ההמשך: "בנוסף להרצאות של פרופ' יהודה שנהב, עו"ד מיכאל ספרד ילווה את הקורס כמרצה אורח וכיועץ המשפטי של עמותת 'יש דין'. הסטודנטיות יפעלו, מידי שבועיים, במסגרת הפעילות של פרוייקט המשקיפים על בתי המשפט הצבאיים של 'יש דין' ובפרוייקט הסיוע במנהלות התיאום והקישור של ארגון 'מחסום watch'. הסטודנטיות תפעלנה, בהנחיית הארגונים, בפעולות של תיעוד, סנגור וקישור מול הגורמים המנהליים תוך ניהול "יומן מסע" של הפעילות. פעילותן תלווה ע'י עו'ד יעל ברדה, הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקבוצתית, לפי קבוצות הפעילות. הסטודנטיות יקבלו דמי נסיעה למקומות הפעילות וכן מלגה שנתית על סך 1450 ש"ח. בסוף השנה, כל סטודנטית תגיש מאמר המבוסס על פעילותה וחוויותיה המתייחסים לתוכן התיאורטי של הקורס. חלק מהמאמרים יכללו בספר/חוברת בעריכתו של פרופ' שנהב, מיכאל ספרד ויעל ברדה ובשותפות עם הארגונים".

עד כאן. האם מדובר בקורס אקדמי, או שמא בשטיפת מוח של שלושה - שאף פעם לא ניסו הסתיר את הזהות הפוליטית שלהם? האם מדובר בסמינר אקדמי, או שמא בסדנת פעילות של ארגוני שמאל? האם אוניברסיטה כלשהי אמורה להוציא, בעקבות קורס שמתחזה לאקדמי, ספר בשיתוף עם גופים פוליטיים? ויתרנו על פנייה לאוניברסיטה, משום שניסיון קודם מעיד על תשובה אוטומטית: "חופש אקדמי".

הסילבוס, שמופיע בהמשך, הרבה יותר גרוע. שורה של מאמרים, שכולם, למעט אולי אחד, יכולים לשמש בהצלחה כ"מבוא לשטיפת מוח פוליטית לצורך דה-לגיטימציה של מדינת ישראל". ויש גם סרט בסילבוס: "הספציאליסט", של אחד הבמאים האנטי-ישראליים הארסיים ביותר, אייל סיון. מה בדיוק הקשר בין הסרט, שגיבורו הוא אייכמן, לכיבוש הישראלי? ובכן, הסרט מבוסס על "הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט. הנאציזם, לפי ארנדט, הוא פועל יוצא של בירוקרטיה בנאלית. אין צורך ליצור את החיבור המפורש, ואין לי מושג אם הם יצרו אותו שם, באותו סמינר. אבל הקשר ברור. זו אותה בנאליות בירוקרטית - זו של הרצחנות הנאצית, וזו של הכיבוש הישראלי. פרבדה מהימים החשוכים של ברה"מ יכול ללמוד משהו מהסמינר. הם גם ימשיכו לגלגל את עיניהם לשמים: אנחנו? שטיפת מוח? מה פתאום?!

נמשיך. הסרט עצמו מתיימר להיות דוקומנטרי. למעשה, בדיקה רצינית הוכיחה שמדובר במלאכת רמייה. המטרה קידשה את האמצעים. הילל טרייסטר, שהיה מנהל הארכיון של סטיבן שפילברג, בחן את הסרט והגיע למסקנה שמדובר בהונאה רבתי. זה מתאים לתעשיית השקרים. בנוסף, האוניברסיטה העברית הגישה תלונה על הסרט, משום שמדובר במעשה רמייה. המניפולציות של סיון אכן ראויות להילמד, במסגרת קורסים על שטיפת מוח בחוק לקולנוע. לא במסגרת סמינר בחוג למשפטים.

הקורס הזה, מיותר לציין, לא נכלל ברשימת החובות של האוניברסיטה האיסלאמית בעזה, ולא בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת טהרן. זה קורס שמופיע בפרסום רשמי של החוג למשפטים באוניברסיטה העברית. ספק אם אפשר לקרוא לזה קורס. מדובר בסדנה פוליטית, של ארגוני שמאל, עם חומרים פוליטיים, עם סרט שהאוניברסיטה מתלוננת שהוא רמייה, אך הוא כלול בקורס שמתחזה לאקדמי.

בקורס אחר שמלמד שנהב, הפעם באונ' ת"א, יש 38 הפניות למאמרים מכתב העת האנטי-ציוני המובהק "תיאוריה וביקורת". שנהב הוא עורך כתב העת. שטיפת מוח? מה פתאום. הם יקראו לזה "שיח ביקורתי". פרוייקט שאפתני אחר של האוניברסיטה העברית, "שותפות" (סמינר לסטודנטים פעילים), נערך בחסותן של עשרות עמותות, כמעט כולן מהשמאל הרדיקלי. "הנכבה" מוצגת שם על ידי פעילה ב"זוכרות", עוד עמותה שדוגלת בזכות השיבה, ובחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. האם שטיפת מוח מרוכזת כזאת, אנטי-ציונית במובהק, היא עניין אקדמי? והיכן המועצה להשכלה גבוהה? והיכן שר החינוך? ומדוע צריכים אזרחי ישראל לממן "סמינר" מעין זה?

וכפי שנחשף בפרסום של העיתונאי ישי פרידמן ב"מקור ראשון", הקרן החדשה מעניקה מלגות של 7,400 ₪ לסטודנטים שמשתתפים בפעילות של עמותות של הקרן. זה קורה בחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. האם שיתוף הפעולה הזה, עם גוף פוליטי מובהק, שכולל עמותות מהשמאל הרדיקלי, הוא עוד ביטוי ל"חופש הביטוי האקדמי"? האם יש קשר בין שיתוף הפעולה הזה לעובדה שמי שעומד בראש החוג קורא לחרם על ישראל? האם גם לכך מתכוונים ראשי האקדמיה בישראל, כאשר הם מפרסמים מודעות של תמיכה אוטומטית בכל מופע אנטי-ציוני שמתחזה לאקדמי? או שמא הם מתכוונים לדרוש שכל מידע בנושא יעבור צנזורה מוקדמת?

הלגיטימיות של הדה-לגיטימציה

ולאחר הדברים הללו צריך לומר עוד דבר: למרות שיהודה שנהב קרוב מאוד לבל"ד (לפני הבחירות הוא אירח בביתו את חנין זועבי לחוג בית), ולמרות שגם שני השותפים האחרים ל"סמינר" הם פעילי שמאל רדיקלי, ולמרות שהסמינר האמור לעיל מעוצב לפי השקפת עולמם, ולמרות שמדובר בהטפה פוליטית ובפעילות שטח פוליטית - הסמינר לגיטימי. זו משמעותו של החופש האקדמי. הוא צריך להיות מתסיס, מעצבן, חורג מהקונצנזוס. ולכן, אין מקום לקריאה לפיטורי מרצים או לאולטימטום לאוניברסיטה, כדי שזו תשנה את דרכיה. איום בחרמות הוא מכוער ומיותר, בין אם הוא מימין ובין אם הוא משמאל.

סוציולוגיה בשירות הדמוניזציה

בשנים האחרונות הצטבר חומר רב על הטיות בקורסים, על "כנסים אקדמיים", שבינם לבין אקדמיה אין כלום, והם היו בחסות גופים פוליטיים. פה ושם, פורסמו כאן דוגמאות. והן רק קצה הקרחון. אלא שאין צורך להסתפק באנקדוטות. ד"ר חנן מוזס ערך מחקר על ההטיות הפוסט-ציוניות בחוגים לסוציולוגיה, במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית. הממצאים, מיותר לציין, הם חד-משמעיים. מדובר במסמך נוקב. מסע במבוכי המאפליה. הטיוטה, וטיוטה בלבד, נשלחה לחברי המועצה להשכלה גבוהה ולקרוב לאלף אנשי אקדמיה. לא כדי להתריס. לא כדי להשתיק. רק כדי להציג את הדברים וכדי לקבל הערות ותגובות, לקראת הפרסום הסופי. והנה, הפלא ופלא: נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' יוסף קלפטר, ביקש לבדוק את הטענות. הוא ביקש שיוצגו בפניו הסילבוסים של קורסים מסוימים. זו הייתה תחילת האות לקמפיין ה"גוואעלד". איך זה שהוא מעז לבדוק משהו? ושוב חזרו על עצמן המילים הידועות, כמו בתגובה הפבלובית: "פשיזם, מקרתיזם". משטרת המחשבות האקדמית מעריצה חופש, ביקורת, התרסה, התססה - ובתנאי אחד: שהזכות הזאת תהיה מונופול של הפוסט-ציונים. משטרת המחשבות השיגה את מטרתה. לא תהיה בדיקה.

עיתון "הארץ", לגמרי כצפוי, החל להוביל השבוע את הקמפיין להשתקת הביקורת. במאמר מערכת, תחת הכותרת "פוליטרוקים באקדמיה", הצטרף העיתון לאחד והיחיד - יהודה שנהב, שפצח כמובן בצווחות ה"מקרתיזם". כן, זה אותו שנהב שמנסה להפוך את האקדמיה לסניף של בל"ד, ומוביל סמינר של שטיפת מוח בחסות שורה של ארגוני שמאל. אלא שהעיתון היחידי בישראל שהטיף, במאמר מערכת, למען סתימת פיות באקדמיה, הוא עיתון "הארץ". הוא ולא אחר. זה קרה כאשר פנינה ברוך-שרביט הייתה אמורה להעביר קורס באוניברסיטת תל-אביב. היא שירתה בפרקליטות הצבאית, ואישרה פעולות צבאיות. העיתון הנאור החליט שהוא מגיש נגדה כתב אישום בעניין פשעי מלחמה, וגם ממהר להרשיע ולהדביק לה קלון. והעיתון המקרתיסטי הזה מתיימר להטיף מוסר על החופש האקדמי. אין גבול.

תופעה עולמית

מחקר שנעשה בארה"ב חושף נתונים שמצביעים, כביכול, על כך שהטיה פוליטית קיימת בכל אוניברסיטה. בחוגים מסוימים, על כל מרצה עם נטייה רפובליקנית יש חמישה, עשרה או עשרים - עם נטייה דמוקרטית (שמאלנית במושגים של ישראל). אלא שההבדל אדיר. הדמוקרטים הם כחצי מהאוכלוסייה. הפוסט-ציונים, אצלנו, הם אחוזים בודדים. הבעיה איננה בנטיות יוניות ואפילו שמאלניות של מרצים רבים. הבעיה היא בכך שמדובר בנטיות שהמכנה המשותף שלהן הרבה יותר מרחיק לכת: שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחוקר את הפשעים שבוצעו נגד הילידים, בארה"ב או באוסטרליה, אינו שולל את זכותן להתקיים, ואיננו דורש "זכות שיבה" למיליוני אחרים. לא כך אצלנו. כאן מדובר באינדוקטרינציה פוליטית חתרנית, במסווה אקדמי.

מרצים או פעילי שמאל רדיקלי?

המחקר של ד"ר מוזס מציג את המודל של פרופ' אורן יפתחאל, שהפך לאחד הדוברים הבכירים של הפוסט-ציונות. יפתחאל שולל במאמרים ה"אקדמיים" את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגם מגדל גם דור חדש של אנשי אקדמיה. מוזס מצביע על כך שתלמידיו של יפתחאל, למעשה, מדקלמים את מה שלמדו מרבם:
"מושג האתנוקרטיה מככב בעבודות הללו הכוללות שימוש עקבי במונחים ובתיאוריות מבית המדרש של האסכולה הפוסט ציונית באקדמיה בכלל ושל אורן יפתחאל בפרט. המסקנות החוזרות ועולות מהעבודות מתנבאות כולן בסגנון אחד: הקולקטיב היהודי-ציוני יצר מערכת שלטונית לא דמוקרטית במטרה להתפשט במרחב על חשבון העם הפלסטיני ... האתוס הציוני-לאומי הוא העומד בבסיס האפליה, הנישול וההדרה של הפלסטינים תושבי ישראל ותנאי הכרחי להפיכתה של מדינת ישראל לנאורה ולדמוקרטית הוא ביטול יהדותה וציוניותה של המדינה ומעבר לאתוס אזרחי-ליברלי, רב תרבותי ופוסט לאומי".

אם זו הייתה גישה אחת מני רבות - ניחא. כאשר כל תלמידיו של יפתחאל לתארים מתקדמים הם שכפול גנרי שלו - לא מדובר בשיח ביקורתי או אקדמי. מדובר בתעמולה פוליטית. רבים מתלמידי יפתחאל פעילים בעמותות שמאל רדיקליות. למעשה, ספק אם יש הפרדה בין הפעילות הפוליטית שלהם לפעילות האקדמית. התוצאה מחרידה: קמפיין אדיר שמטרתו אחת: שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית במדינה משלהם.

מה שלא מלמדים

פרופסור אפרים יער, שאינו חשוד בנטיות ימניות, ויש לו ביקורת קשה על הימין, הבהיר במאמר שפרסם לאחרונה ב"הארץ", ש"החופש האקדמי נתון בסכנה גם מצד השמאל הקיצוני". ליער לא הייתה בעיה עם מה שמלמדים בקורס חובה. הבעיה שלו הייתה עם מה שלא מלמדים. הוא ביקש שיח רחב וביקורתי. אחדים מעמיתיו, מתברר, מעדיפים שיח אינדוקטרינרי.

כך שהבעיה איננה בחומרי לימוד מהאסכולה הפוסט-לאומית, פוסט-קולוניאלית או אנטי-ציונית. הבעיה היא שמול השפע האנטי-ציוני הזה, אין כמעט חומרי לימוד אחרים. רבים מבוגרי המסלול האנטי-ציוני אינם יודעים שלמעלה מחמישים מיליון איש עברו את החוויה הקשה של טרנספר כפוי וחילופי אוכלוסין כדי ליצור מדינות לאום; או שהנכבה היהודית הייתה קשה יותר מהנכבה הפלסטינית; או ש"ועדת ונציה", שהוקמה על ידי האיחוד האירופי, מכירה בחוקים שנועדו, בתחומים מסוימים, לתת העדפה לצורך שמירת הרוב האתני או האופי הלאומי של קבוצת הרוב (Benefit laws); או שזכות ההגדרה העצמית של העמים, כוללת את העם היהודי, בדיוק כמו של הסלובקים, הארמנים או הפלסטינים.

האקדמיה איננה צריכה להיות כלי שרת של הרעיון הלאומי או של החזון הציוני. וגם כאשר חלקים מהאקדמיה הופכים לכלי שרת של החזון האנטי-ציוני ושל עמותות שמאל רדיקליות - אין מקום לצנזורה או לחרמות. אבל צריך לחשוף ולבקר ולדרוש דיון ציבורי. אלא שגם את החשיפה יש מי שמבקש להשתיק.

מעגל קסמים

קידומם של חוקרים רבים תלוי בפרסומים אקדמיים בכתבי עת במערב, שבחלקם שולטת הגישה האנטי-ציונית. כך שלמעשה, הסיכוי לפרסום מאמר אנטי-ציוני גבוה יותר. התוצאה היא, כפי שמצביע המחקר, שהפוסט-ציונים זוכים להרבה יותר במות. יש כאן מעגל קסמים מסוכן. מכיוון שהקידום תלוי בפרסומים, האנטי-ציונים זוכים ליתרון אדיר. כל מי שחשוף ל"פרסומים" הללו יודע שמדובר במאמר אחד עם אינספור מוטציות גנריות. כולם כותבים אותו דבר, על אתנוקרטיה, קולוניאליזם ציוני, דיכוי, נרטיב, נכבה, טיהור אתני, השתלטות על המרחב, הדרה - והפרסום מובטח. הם מצטטים את אחד את השני, מצדיקים אחד את השני, מקצינים אחד את השני, תוך כדי יצירת חממה דביקה של אורתודוקסיה הגמונית, עם אחידות מחשבתית מהזן הבולשביקי.

פרופ' שלמה זנד מאונ' ת"א פרסם ספר על המצאת העם היהודי. לטענת הכותב, היהודים של היום הם בני קהילות שהתגיירו, אין להם קשר עם אלה שהיו כאן פעם, ומדובר בעדות דתיות, ולא בעם. אנשי אקדמיה רציניים - יש כאלה, והם עדיין הרוב - הפריכו את רוב הטענות המופיעות בספר. אלא שהספר הפך לרב-מכר עולמי. אין כמו איש אקדמיה ישראלי בשירות הטענה האנטי-ציונית המכוננת: אין עם יהודי, ולכן אין לו זכות למדינה. ההצלחה האדירה של הספר הפכה אותו לפיגוע אינטלקטואלי. שום ספר שיפריך את הבליו של זנד, ובוודאי יהיה ברמה הרבה יותר גבוהה, לא יזכה להצלחה דומה. משום שמשהו השתבש. לא רק הרמה קובעת. האוריינטציה הפוליטית קובעת.

אורוול על האורתודוקסיה המשתיקה

יש להבהיר: באוניברסיטאות המובילות אין רוב אנטי-ציוני. רוב המרצים עושים את עבודתם באופן הוגן, וגם רוב המרצים המחזיקים בעמדות רדיקליות אינם כופים את דעתם. המחקר מוגבל לחוגים לסוציולוגיה. אלא שהוא מצביע על נטייה ועל כיוון. הסכנה איננה בכך שמישהו חושף את הכיוון, אלא בתגובה האוטומטית שלפיה אסור להשמיע ביקורת. המחלה עלולה להתרחב. החופש האקדמי בישראל אכן בסכנה, אבל לא בגלל שמישהו מעז לחשוף את המינון האנטי-ציוני הגבוה, המוגזם, המטורף משהו, בחוגים מסוימים.

ג'ורג' אורוול כבר כתב: "כל מי שחולק על האורתודוקסיה הרווחת מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה". זה בדיוק מה שקורה היום בחלק מהאקדמיה הישראלית. אין "שיח ביקורתי", כטענת הקוזקים המתבכיינים, אלא "שיח אורתודוקסי".

אין צורך בחרמות או בפנייה לתורמים ואין מקום לפיטורי מרצים. למען חופש הביטוי האקדמי, יש צורך בחשיפת העובדות הלא נעימות על חלק מהאקדמיה, לצורך דיון ציבורי נוקב.

אחרית דבר:

לפני הפרסום שלחתי את המאמר, להערות, לכשישים אנשי אקדמיה, כמעט כולם אנשי שמאל, אך לא אנטי-ציוני. מתוך למעלה משלושים ויותר שהספיקו להגיב, היו רק שניים שטענו שהמאמר רחוק מהמציאות. רבים הוסיפו הערות מחכימות, ואחדים גם דוגמאות מחזקות. מרצה אחד, בתחום הכלכלי-חברתי, שמחקריו זוכים לביקורת, שלח לי את הסילבוס של הקורס שלו, שבו הוא מחייב את הסטודנטים לקרוא את אלה שחולקים עליו, ולא במינון סמלי. כך צריך להיות.

רוב ההערות נלקחו בחשבון והן באו לידי ביטוי בגרסה הנוכחית. האחריות הסופית, מיותר לציין, היא שלי בלבד.