קיצוניות אקדמית ישראלית כללית
פוקעת
סבלנות הציבור בפרופסורים הצבועים ומנותקים מהעם
ההתעקשות הצבועה של מי שפועלים
כקוזאקים נגזלים ומתריעים על
"רדיפה"
ו"מקארתיזם"
במגמה לשלול את חופש הביטוי והביקורת ממי שזכאי להתבטא במדינה דמוקרטית,
צריכה לפנות את מקומה לדיון אחראי ומושכל בטיפול במשבר האמון הנוכחי.
סבלנותו של הציבור הישראלי הולכת
ופוקעת בראותו קבוצת פרופסורים מורמת ומנותקת מהעם,
המטיפים השכם והערב
לפלורליזם,
רב-תרבותיות
וחירות אקדמית,
התובעים במפגיע מכל
מוסדות השלטון והתרבות שקיפות ואחריות ציבורית
-
אולם מנגד,
במעשיהם ובאמירותיהם,
משקפים רוח של
התנשאות,
אדנות וזלזול בוטה
ברגשותיה ובעמדותיה של החברה שבתוכה ולמענה הם פועלים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3944480,00.html
משבר אמון באקדמיה
רון בריימן
27.08.10
הפולמוס בסוגיית הביקורת
הציבורית על האקדמיה,
ובפרט נגד הפוסט-ציונות
המכרסמת בה,
הוא דוגמה מאלפת
לרטוריקה של הטעיה והתחמקות ממתן תשובות.
הגיעה השעה להעמיד
דברים על דיוקם.
הדיון מוצג כ"מתקפה
על האקדמיה"
וכ"מקארתיזם
באוניברסיטאות".
אולם בפועל,
שני ניירות העמדה
מבית היוצר של "אם
תרצו" (נגד
אוניברסיטת בן גוריון)
ו"המכון
לאסטרטגיה ציונית"
(נגד אוניברסיטת תל-אביב)
אינם מתקפה.
מדובר בניירות
הכוללים חוות דעת ראשוניות במטרה לעורר דיון ולתת ביטוי לביקורת הנשמעת
בקרב סטודנטים ובקרב הציבור הרחב.
ביקורת זו מוצגת כ"מתקפה"
כדי לתרץ את
ההתנערות מהתייחסות לתוכן הדברים.
בראיון בטלוויזיה,
למשל,
סירב פרופ'
יוסי יונה
מאוניברסיטת בן-גוריון
להגיב לעמדות שהשמיע דובר
"אם
תרצו",
משום שלזה,
לטענת הפרופסור,
"אין כל סמכות".
גם הביטוי
"מקארתיזם"
איננו רלוונטי
לעניין.
מקארתי היה
סנאטור,
כלומר חלק מהממסד האמריקאי.
כסנאטור,
עשה מקארתי שימוש
בכלים החוקיים ובערכאות השיפוטיות שהעמיד לרשותו הממשל,
כדי לרדת לחייהם של
החשודים בקומוניזם.
במקרה הישראלי העכשווי,
מדובר ביוזמות
הבאות משני ארגונים חוץ-ממשלתיים,
נטולי סמכות ממסדית
כלשהי.
גם אם שר החינוך מוכן
להטות אוזן קשבת לטיעוניהם,
לא ננקטו צעדים
מעשיים,
למעט בקשתו הצנועה של השר
סער,
בתפקידו כיו"ר
המועצה להשכלה גבוהה,
לבחון את היחס
למרצים שקוראים לחרם אקדמי וכלכלי על מקום עבודתם.
במלים פשוטות,
המונח
"מקארתיזם"
פשוט גדול על קבוצת
תלמידי המחקר במכון לאסטרטגיה ציונית ועל הסטודנטים בתנועת
"אם
תרצו",
הפועלים במסגרת חופש
הביטוי השמור לכל אזרח,
ומהווים כלי ביטוי
לקול הנשמע דווקא מהחברה האזרחית ולא מרשויות השלטון.
פרט חשוב שנעלם מהדיון,
הוא שטרם נודע על
נקיטת צעדים משמעתיים כלשהם כלפי המתלוננים על מתקפה ומקארתיזם.
לעומת זאת,
בשנים האחרונות
נודע על צעדים חמורים שננקטו דווקא בכיוון ההפוך.
הנה כמה דוגמאות:
לאחרונה
הדיחה אוניברסיטת בן-גוריון
מרצה שהביע את דעתו על מידת התפקודיות של תא משפחתי חד-מיני;
חברי סגל בכירים
ביותר מאוניברסיטת תל-אביב
דרשו את הפסקת העסקתה של
עו"ד פנינה שרביט-ברוך
משום שהיתה מעורבת,
לטענתם,
בהכשרת
"פשעי
מלחמה"
של צה"ל;
סנקציות משמעתיות
ננקטו נגד מרצה למזרחנות מאוניברסיטת חיפה שאף נאלץ להתייצב במשטרה
ולחתום על התחייבות שלא לטעון בשיעוריו שהאיסלאם נמצא בשקיעה
אינטלקטואלית ותרבותית;
סטודנט ששירת
במילואים והגיע לבוש במדי צה"ל
לקורס במכללת ספיר,
גורש מהשיעור
על-ידי
המרצה בנימוק שלצבא אין מקום בכיתת הלימוד.
על כך יש להוסיף את עמדתה
העוינת של האליטה האקדמית בישראל כלפי המרכז האוניברסיטאי באריאל,
ונקיטת כל האמצעים
שברשותה כדי לסכל את הפיכתו לאוניברסיטה,
מטעמים פוליטיים
מוצהרים.
יוצא אפוא,
שאין מדובר בקבוצה
המצויה תחת מצור,
רדיפות או ציד
מכשפות.
מדובר באליטה בעיני עצמה,
החשה עצמה פטורה
ממתן דין וחשבון לציבור ולמעסיקיה על פעילותה,
והשוללת בתוקף את
זכותם של תלמידיה וצרכניה,
לרבות אלה המממנים
את פעילותה,
להשמיע ביקורת
כלפיה.
התנערות זו ממחויבות בסיסית
ביותר להאזין לביקורת,
והנטייה להתבצרות
עיקשת תחת הכסות של
"חופש
אקדמי",
שאליטה זו איננה מהססת
לשלול מאחרים,
עומדת ביסודו של
משבר האמון שבין החברה האזרחית ל"אליטה"
האקדמית.
משבר זה נחשף כעת במלוא עוצמתו,
אולם הוא הבשיל
במשך שנים.
עם אמת פשוטה זו
מסרבים מנהיגי האקדמיה הישראלית להתמודד,
והם נושאים מתוקף
כך באחריות להתפוררותו של האמון הציבורי באקדמיה הישראלית,
ולפרישתם של תורמים
רבים מחוגי הידידים של האוניברסיטאות.
ההתעקשות הצבועה של מי שפועלים
כקוזאקים נגזלים ומתריעים על
"רדיפה"
ו"מקארתיזם"
במגמה לשלול את
חופש הביטוי והביקורת ממי שזכאי להתבטא במדינה דמוקרטית,
צריכה לפנות את
מקומה לדיון אחראי ומושכל בטיפול במשבר האמון הנוכחי.
סבלנותו של הציבור הישראלי
הולכת ופוקעת בראותו קבוצת פרופסורים מורמת ומנותקת מהעם,
המטיפים השכם והערב
לפלורליזם,
רב-תרבותיות
וחירות אקדמית,
התובעים במפגיע מכל
מוסדות השלטון והתרבות שקיפות ואחריות ציבורית
-
אולם מנגד,
במעשיהם
ובאמירותיהם,
משקפים רוח של
התנשאות,
אדנות וזלזול בוטה
ברגשותיה ובעמדותיה של החברה שבתוכה ולמענה הם פועלים.
ד"ר
רון בריימן,
יו"ר
חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים
2001-2005
|
