|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
אוניברסיטת תל אביבסוכת האבלים לזכרה של טניה ריינהרטד"ר שאול צדקא הבלשנית המפורסמת ופעילת השמאל הקיצונית לא החמיצה מעולם הזדמנות להטיל רפש בפניה של ישראל. היא טענה כי המדינה גרועה אף יותר מהאפרטהייד הדרום-אפריקאי, תמכה ב"זכות השיבה" הפלסטינית, "גילתה" תוכנית גירוש המונית, התנגדה אפילו להסכם אוסלו, טענה כי התוכנית לפינוי עזה אינה אלא תרמית, הוקיעה את גדר הביטחון, פרסמה ספר עמוס שקרים על הסכסוך וקראה להטלת חרם בינלאומי מלא על האקדמיה ממנה התפרנסה זה שלושה עשורים. בכל זאת, ואולי בשל כך, חבריה באוניברסיטת תל-אביב עורכים לזכרה אירוע במלאת שנה לפטירתה. כאשר יעלו עמיתיה וחבריה קווים לדמותה,יש להניח כי יציגו את טניה ריינהרט כקדושה מעונה, כ"שאהידה" לוחמת שנאבקה במדינה אויבת, כמחרחרת שלום בלתי נדלית, כגיבורה העשויה ללא חת וכחלוצה אמיצה שצעדה בפני מחנה שלם. בערב בו הצביעות וההשתפכות תיתנה את הטון ספק אם יהיה מישהו מבין המספידים שיאמר עליה כמה אמיתות קשות. הגם שהלכה לעולמה לפני שנה, יש לומר עליה את הבלתי נמנע. ריינהרט הייתה אחוזת דיבוק אנטי-ישראלי. כאקדמאית חסרת מנוח היא תיעבה כל שמץ של ציונות. אפילו לחדר ההרצאות היא החדירה את האובססיה שאפיינה את פעילותה הפוליטית בארץ ומעבר לים. הביקורת שלה הייתה לגיטימית אם הייתה מבוססת על עובדות, אולם שנאתה העבירה אותה על דעתה והותירה אותה, למרות הכל, בשוליה של דעת הקהל המקומית. לריינהרט לא הייתה מילה טובה אחת לומר על מדינתה ולחילופין קשה היה לחלץ מקולמוסה משפט אחד המגנה את הטרור הערבי לדורותיו. אולם אויביה של ישראל ניצלו את הארס שפעפע ממאמריה והשתמשו בו כדי לנגח את עצם זכותה של המדינה להתקיים תחת שמי המזרח התיכון. בכך היא גרמה נזק לתדמיתה של ישראל בחוגים מסוימים. אולם גרוע מכל, היא עשתה כל אשר היה ביכולתה לבודד אפילו את חבריה לעבודה בזירה הבינלאומית, כולל אלה שישפכו עליה דמעות תנין באותו אירוע המוקדש לזכרה. השמאלנות של ריינהרט הביכה אפילו שמאלנים ישראלים רבים. היא, אחרי הכל, התנגדה ליציר כפיהם, להסכמי אוסלו, מאותם טעמים להם התנגדו הגורמים הפלסטינים הקיצונים. היא גם קוננה על סירובה של ישראל לאפשר לפליטי 48' לשוב ל"בתיהם". קשה להניח שהזרם המרכזי בשמאל התל-אביבי יסמוך את ידיו על דברים שכתבה, למשל, ב-2003:"מה שישראל עושה תחת שרון חמור לאין ערוך מהפשעים של המשטר הלבן בדרום-אפריקה. זה נושא צורה של טיהור אתני שיטתי, אותו דרום-אפריקה לא ניסתה מעולם". לאורך כל דרכה היא לא יכלה להתאפק מעריכת ההשוואה לשלטון האפרטהייד בפרטוריה, אולם עבורה זה היה משחק ילדים לעומת המדיניות הישראלית כלפי תושבי השטחים.
לא רק בלשנית – אלא גם בלשית לעתים התקשתה ריינהרט להבדיל בין דמיון למציאות. בעצם, את המציאות היא ראתה מהרהורי ליבה ואלה היו מוכתמים בדעות קדומות ובתיעוב לשמו. הספרון המגוחך שכתבה תחת השם "ישראל/פלסטין – כיצד לסיים את מלחמת 1948", חושף טפח וטפחיים מעולם המושגים שלה. לטענותיה פיסגות קמפ דויד וטאבה נכשלו משום שאהוד ברק ביקש לכונן מדינה פלסטינית בחמישה קנטונים מבודדים ולהמשיך בהרחבת ההתנחלויות. משנענה בסירוב הביא לפרוץ ה"אינתיפאדה השנייה" כדי שיוכל לנהל מלחמת טרור נגד הפלסטינים. בכך חבר ברק לאריאל שרון במזימה זאת שבסופה הם תכננו גירוש המוני של תושבי השטחים.... קל להיות מופתעים מניתוח מופרע זה של האירועים, אם לוקחים בחשבון שהמחברת גם סבורה כי ישראל מנוהלת על ידי "דיקטטורה צבאית סודית" (ולראייה מספרם של לובשי המדים בישיבות הממשלה), שחיילי צה"ל אוהבים להשתעשע בתקיעת כדורי גומי בעיניהם של פלסטינים, שצלפים פלסטינים הפוגעים באזרחים ישראלים בעצם עובדים עבוד ישראל, שהחיסולים הממוקדים הם הסיבה לטרור המתאבדים, שהקרב על ג'נין היה טבח ושישראל עומלת על תוכנית הרעבה מכוונת של אויביה. ההבלים הללו אינם אלה רצף של אי-דיוקים, שקרים, חצאי אמיתות, הוצאת דברים מהקשרם ובורות ללא תחתית. אולם עיון יסודי יותר בשורות אלו מגלה דבר נוסף. ריינהרט חוזרת כתוכי על אמירות קודמות שהושמעו בעבר על ידי כמה ממורי דרכה. אחד מהם הוא נועם חומסקי, מדריך עבודת הדוקטורט שלה בארצות-הברית. זה כתב אחרי מותה כי "היא הייתה מאלה שלחמו על הגנת היושרה והמוסר של החברה הישראלית...היא נשאה באחריות, ממנה לא התחמקה, לחשוף את פשעי המדינה ולהגן על קורבנות הדיכוי, האלימות והכיבוש. מאמריה וספריה הרבים הסירו את המסך שהסתיר פעולות פושעות ומזוויעות". חומסקי אף ציין כי עשה הכול על מנת שריינהרט תירש אותו עם פרישתו מתפקידו, אולם הדבר לא הסתייע בשל סיבות ביוקרתיות. (אגב, אותו חומסקי הביע לא אחת את תמיכתו בארגון "חיזבאללה", כמו גם נורמן פינקלשטיין, מעריץ מושבע נוסף של ריינהרט. השניים זכו לאחרונה לביקורת חריפה בעיתון לבנוני שגינה אותם על עמדתם). אקדמאי נוסף אחריו הלכה שבי היה אדוארד סעיד, שכמוה התנגד להסכמי אוסלו ולמעשה התנגד גם לפיתרון שתי המדינות. סעיד כתב על ספרה כי המדובר ב"ביקורת המוחצת ביותר הקיימת עתה אודות המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני". אין להתפלא כי מי ששיקר אודות ילדותו בירושלים מעריף שבחים על מי שמשתמשת בשקר כמטבע סחירה בשוק ההשמצות הבינלאומי נגד ישראלי. נחשו מי עוד חש שהתייתם ממותה הפתאומי? כן, אילן פאפה, אברהם עוז (שיחד אתה הקים את הועד לסולידריות עם אוניברסיטת בית זית), רן הכהן (התלמיד לשעבר שהחליף אותה בחוג לספרות וידוע כמטיל רפש אנטי-ציוני מקצועי), שולמית אלוני (שהשוותה אותה לסוקראטס) ואפילו רוני קאסרילס, שר המודיעין (כן, יש כזה) הדרום-אפריקאי הנחשב לפוליטיקאי האנטי-ישראלי הארסי ביותר בארצו. הוא העלה על נס את העובדה שריינהרט הוקיעה את ישראל על הרג ילדים שיטתי ועל סירובה להתיר את שובם של הפליטים ל"מולדתם".
טלי פחימה לאינטלקטואלים מי שעדיין לא השתכנע מתפישותיה המעוותות של ריינהרט יוכל להתענג בדיעבד מקריאת המאמרים שכתבה על תוכנית הפינוי מעזה. ריינהרט לא האמינה לכוונותיו של שרון עליהן הכריז בתחילת 2004. בעיניה המדובר היה ב"תרמית נוספת", ב"תעמולה המצליחה לסנוור את התקשרות המערבית", ב"קונספירציה", המילה החביבה עליה ועל חבריה. היא אפילו העידה על עצמה שכאשר אמרה זאת לעיתונאים זרים שראיינו אותה, היא נחשבה ל"אדם שנפל מהירח". ב"ידיעות אחרונות" היא כתבה כי "מאחורי מסך העשן של תוכנית ההתנתקות מתבצע בגדה תהליך של טרנספר פוליטי איטי וסמוי". במאמר אחר היא טפטפה ש"מי שרוצה שיאמין ששרון רוצה לפרק את נצרים. בינתיים הוא משקיע בביסוסה". אבל גם כאשר הנסיגה החלה, היא סירבה להכיר בקיומה. שרון למעשה אינו מתכוון לסגת. הוא עושה 'כאילו', היא כתבה. הוא מעוניין להראות תמונות של אותן משפחות שעולמן נחרב עליהן כדי לזכות באהבה מהעולם עד שיבין כי בעצמם אין אפשרות לסגת. גם כאשר הנסיגה הושלמה והפכה לעובדה, סירבה ריינהרט להודות בטעותה, שכן "לשרון בעצם לא הייתה ברירה, שכן הנשיא ג'ורג' בוש הפעיל עליו לחץ". להודות בטעות? בדיוק כמו חבריה שכתבו מכתב לעיתון ה"גארדיין" ערב הפלישה האנגלו-אמריקאית לעיראק ובו טענו כי ישראל של שרון זוממת לגרש את כל תושבי השטחים בחסות ענני המלחמה. התנצלות לא נשמעה על כך מאז, אולם הדיבה כבר נשכחה. (אותו "גארדיין" פרסם הספד אוהד על ריינהרט ובו כתב כי הרצאותיה שינו את חייהם של סטודנטים רבים. אגב, עורך העיתון התנצל רק לאחרונה בפני באי "שבוע הספר היהודי" בלונדון על שהשווה בשעתו במאמר מערכת את פעילות צה"ל בג'נין ל-9/11). אבל לריינהרט הייתה גם החוצפה לטעון לאחר שהחליטה לעזוב את הארץ כי ה"אקדמיה הישראלית התנכלה לה במשך שלוש שנים". חוצפה, משום שהיא לא היססה להירתם ליוזמת החרם של האקדמיה הבריטית ואף גילתה התלהבות יוצאת דופן יותר מהבריטים עצמם. "אוניברסיטת תל אביב מיררה לי את החיים, בהדרגה, באופן סמוי, זה הפך לעובדה", היא אמרה על ביתה האקדמי במהלך מחצית משנות חייה". מעניין מה יהיה למספידה לומר על מי שקראה לאירופה לחנוק את האוניברסיטאות הישראליות במניעת תקציבים ולהטיל ווטו על שיתוף פעולה אקדמי עמן. יש להניח שאם תוכנית זו הייתה יוצאת את הפועל הרי שכמה מעמיתיה היו מאבדים את מקום עבודתם. ואולי מה שצריך לקומם כל בר-דעת בישראל ובעולם הוא הקלות הבלתי נסבלת בה העניקה את שרותיה לסוללות התעמולה של אויבי מדינתה. "מה שקורה בשטחים הוא תהליך של ג'נוסייד איטי", היא כתבה, לדוגמא, בספטמבר 2003. אנשים מתים מיריות, מפצעיהם. מספרם של הפצועים עצום. הוא מגיע לעשרות אלפים. לעתים קרובות אנשים אינם זוכים לטיפול רפואי ומישהו עם התקף לב יכול למות במחסום...יש מחסור במזון הגורם לתת-תזונה בקרב ילדים. החברה הפלסטינית מתה – יום יום – ולכך אין כמעט מודעות בחברה הישראלית". ריינהרט, נולדה בחיפה לאמא קומוניסטית והייתה פעילה בליגת הנוער הקומוניסטית והמפלגה הקומוניסטית בסופו של עידן סטאלין. היא לא הטיבה אלא לראות את המציאות שלפניה בשחור ובלבן. לישראל היא שמרה תמיד מקום בתוך המשבצת השחורה. בעיני רוחה זוהי מדינה שאינה פוסקת לרקוח מזימות אפלות. לכך נתנה ביטוי הולם ב"פרוטוקולים" שכתבה. הפרנויה הלכה לפניה. גם חבריה המתאספים לציון זכרה ב-16 במרץ סבורים כי הציונות אינה חדלה לקשור קשרים באזור הדמדומים הקרוי מזרח תיכון. ואל תתפלאו אם יהיו ביניהם שיגיעו למסקנה שריינהרט מתה משיברון לה משום שהוקאה על ידי המולדת שכה אהבה. ואולי מאן דהו שלח יד בנפשה? בעצם, אולי המדובר במזימה נוספת בשנה בא הלכו לעולמם גם ברוך קימרלינג ודני עמית? -סוף-
|