IsraCampus.Org.il

מבצע "עופרת יצוקה" מעלה על פני השטח את אחד הפרדוקסים של חברות השוק הדמוקרטיות: ההתמודדות עם הירידה בנכונות החברתית להקריב חיים במלחמה. הרגישות הזאת מתבטאת בלחץ פוליטי, המגביל את היכולת להפעיל כוח. כמענה, מעצימות המדינות את השימוש בטכנולוגיה מתקדמת, המגבירה את ממדי ההרג וההרס בצד השני, ובכך מצמצמות את הסיכון הנשקף לחייליהן. כך נהגה ארה"ב בצל טראומת וייטנאם וכך גם ישראל. זה ההקשר הרחב יותר של מבצע "עופרת יצוקה". כדי להבינו יש לבדוק כיצד השתנה היחס בין הרוגי צה"ל להרוגים בקרב האזרחים הפלשתינאים. נבודד את הבחינה לגזרת עזה.

היחס בין הרוגי צה"ל להרוגים הפלשתינאים שאינם לוחמים עלה מ- 1:6 באינתיפאדה הראשונה ל- 1:48 ב"עופרת יצוקה" (נכון ל- 15.1.2009, בהתבסס בעיקר על נתוני בצלם). כלומר, הסיכון שלפניו הועמדו חיילי צה"ל פחת בעקביות לטובת הגדלת הפגיעה באזרחים פלשתינאים. לכאורה, הפעלת הכוח הישראלית היא תגובה להסלמה הפלשתינית - מהפגנות אלימות באינתיפאדה הראשונה לפיגועי טרור באינתיפאדת אל-אקצה ולירי קסאם לאחר ההתנתקות. אלא שאין מדובר רק בהפעלת אש, אלא בשינוי של מודל השליטה על האוכלוסייה, שבתורו שינה גם את מודל הפעלת האש. לכן, יש להסביר את השינוי בהפעלת הכוח באמצעות שינויים בלגיטימיות של הקרבת חיים ושל השימוש בכוח.

באינתיפאדה הראשונה, שנתפשה כהתקוממות עממית, מידת הלגיטימיות של השימוש בכוח היתה נמוכה, הן בשל אחריותה של ישראל לאוכלוסייה הפלשתינית שתחת שליטתה הפורמלית, והן בגלל החשש, כי בשל האיזון שהיה קיים אז עדיין בין חיילים משמאל ומימין - שימוש בכוח-יתר יפורר את הצבא. הלגיטימיות של הקרבת החיים החלה לרדת על רקע שיח המחאה התקדימי של מלחמת לבנון הראשונה, אבל לא ברמה שתגביר את הנטייה לצמצם את חשיפת החיילים לסיכון. התוצאה היתה שימוש מוגבל יחסית בכוח, במחיר חשיפת החיילים לסיכון בשל החיכוך הרב עם האוכלוסייה האזרחית המתקוממת.

כשפרצה אינתיפאדת אל-אקצה, הצבא כבר היה מוגבל מבעבר בכל הנוגע ליכולת לחשוף את חייליו לסכנה, בשל נסיבות הנסיגה מלבנון והתערבות ההורים בעניינים אלה. במקביל, גברה הלגיטימציה של דיכוי בכוח ביחס לרשות הפלשתינית, משום שישראל "הציעה הכל" בקמפ-דייוויד בעוד שהפלשתינאים הגיבו באלימות. זאת ועוד, ישראל כבר לא נתפשה כאחראית לנעשה בשטחים, לאחר שהעבירה, פורמלית, את האחריות עליהם לרשות.

שינוי ההרכב החברתי של יחידות השדה, באופן שהגביר את הנוכחות של קבוצות דתיות ופריפריאליות, האוחזות ברובן בהשקפת עולם נצית, על חשבון המעמד הבינוני החילוני, וצמצום התלות בכוחות המילואים החלישו גם את הפוטנציאל של צמיחת מחאה בצבא במצבים של שימוש-יתר בכוח. השימוש בכוח איפשר לצבא להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית, בוודאי בעזה, שבה הצבא לא שב למרכזי הערים, אך הוא עדיין המשיך לסכן את חייליו במגע ישיר עם המיליציות הפלשתיניות, כפי שהדבר משתקף ביחס ההרוגים, הדומה לזה של האינתיפאדה הראשונה, שעלה ל- 1:9.

הבקיעים בלגיטימיות, ושיקולים אחרים, היו הסיבה לנסיגה מעזה ב- 2005. מאז, הצבא "שלט מרחוק" על עזה באמצעות נשק טכנולוגי מתוחכם ומודיעין יעיל. הנסיגה, ועליית החמאס, הגבירו את הלגיטימיות של הפעלת כוח כל אימת שהעזתים ירו קאסם, והרגישות המתגברת לנפגעים העניקה קדימות להפעלת נשק קטלני, ללא סיכון החיילים. התוצאה היתה עלייה תלולה ביחס הנפגעים בין הצדדים - פי 3.5 בקירוב, ל- 1:33. יחס הנפגעים עלה עוד יותר במבצע "עופרת יצוקה", ל- 1:48.

החשש מנפגעים, ומכך שידי הצבא ייכבלו עקב כך מוקדם מהדרוש, הביאו לירי מסיווי בכל מקום שבו התעורר חשד לנוכחות לוחמי חמאס - מדיניות שהרחיבה את מעגל הנפגעים האזרחים. בה בעת, גישה זו נהנתה מלגיטימיות גבוהה על רקע הסלמת ירי הקאסם.

כך פועלת חברת שוק דמוקרטית: מתמודדת עם רגישות פנימית באמצעות הפעלה מרחיבה של כוח קטלני כלפי חוץ. הדמוקרטיה, במובנה המהותי, אינה נשכרת מכך, אך ישראל אינה שונה מבחינה זו מדמוקרטיות רבות אחרות.

הכותב הוא חבר סגל האוניברסיטה הפתוחה וחיבר את הספר "מצבא העם לצבא הפריפריות"