|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות
|
מוסדות חינוך אחריםמכללת ספיר – ברשימת התפוצה של מדעי החברה ג'וליה צ'ייטין (החוג לעבודה סוציאלית) מצדיקה אי כיבוד הנספים בשואה; משווה בין השואה ל"נכבה"הפלסטינים חוו אסון, אבדו את יקיריהם, את הבתים, הכפרים והשכונות שלהם, אבדו את מולדתם, הפכו כמעט כולם לפליטים. נכון ב – 1948 הייתה מלחמה. נכון הייתה אלימות הדדית. אך גם נכון שמדובר על אנשים, בשר ודם, שחוו טראומה מאסיבית, עם השלכות קשות ביותר עד היום (כמו שהשואה עדיין מהדהדת אצלנו היהודים). להכיר בכאב ובאובדן של העם הפלסטיני אינו הופך אותנו (היהודים) לשום דבר רע – רק לאנשים המסוגלים להיות קצת יותר אמפתיים ולהבין שהניצחון במלחמה (של 48 וגם של 67) לא הייתה צריכה לגרור אחריה שנים רבות כל כך של דיכוי עם אחר. כואב לי שאנשים (ממש לא משנה מאיזה קבוצה הם באים) מזלזלים בכאב התהומי של השואה. כואב לי שאנשים (ולא משנה מאיזה קבוצה הם באים) אינם יכולים להבין את עומק הכאב שהנכבה השאירה אחריה עבור דורות של פלסטינים.
---------------- עצוב הוא כאשר אנחנו – בני אדם מכל זרם/רקע/דת/מקום שיהיה – אינם יכולים להזדהות עם כאב של עם שעבר רצח עם או טיהור אתני. השואה הייתה טרגדיה וקטסטרופה אנושית, בראש ובראשונה. בהחלט טרגדיה שעדיין לא ניתנת לתפיסה עבור העם היהודי, אבל גם בשביל האנושות בכלל. כאשר נמצאים במקום שמציינים את רצחי העם/טיהור אתני של רואדנה, הילידים בצפון אמריקה (Native Americans and First Nations), העם הארמני, העם הקמבודי (ואחרים לצערנו) , לעמוד דקה או שתיים דומיה, לזכור את הקרבנות, להתחייב לעבוד נגד פשעים כאלו בהווה ובעתיד – הינה התנהגות שרק יכולה לשפר את עולמנו. הפלסטינים חוו אסון, אבדו את יקיריהם, את הבתים, הכפרים והשכונות שלהם, אבדו את מולדתם, הפכו כמעט כולם לפליטים. נכון ב – 1948 הייתה מלחמה. נכון הייתה אלימות הדדית. אך גם נכון שמדובר על אנשים, בשר ודם, שחוו טראומה מאסיבית, עם השלכות קשות ביותר עד היום (כמו שהשואה עדיין מהדהדת אצלנו היהודים). להכיר בכאב ובאובדן של העם הפלסטיני אינו הופך אותנו (היהודים) לשום דבר רע – רק לאנשים המסוגלים להיות קצת יותר אמפתיים ולהבין שהניצחון במלחמה (של 48 וגם של 67) לא הייתה צריכה לגרור אחריה שנים רבות כל כך של דיכוי עם אחר. כואב לי שאנשים (ממש לא משנה מאיזה קבוצה הם באים) מזלזלים בכאב התהומי של השואה. כואב לי שאנשים (ולא משנה מאיזה קבוצה הם באים) אינם יכולים להבין את עומק הכאב שהנכבה השאירה אחריה עבור דורות של פלסטינים. אנחנו דנים בסוגיה זאת, ברשימת תפוצה של אנשים ממדעי החברה. אך לפני שאנחנו חוקרים, אנחנו בני אדם. לי נראה, שליותר מדי אנשים במדינה שלנו, אין יכולת או רצון (בינתיים) להיות רגישים לכאב של האחר, ולהיסטוריה של האחר. קצת יותר רגישות, קצת יותר פתיחות, קצת יותר סקרנות, קצת יותר הקשבה, קצת יותר רצון לשפר את היחסים החברתיים, וקצת יותר פעילות למען יצירת חברה יותר סובלנית ויותר צודקת, היו מאפשרים לכולנו להתמודד עם הטראומות ועם ההשכלות של טראומות אלו בצורה הרבה יותר בריאה. מהפרספקטיבה שלי, התנהגויות כאלו יתרמו ליהודים, לפלסטינים, ולכל העמים והזרמים שגרים יחד במקום קטן זה. ג'וליה Julia Chaitin, PhD
---------------- הפוליטיקה של הצפירה שלום רב, בין שני ימי הזיכרון, לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל אני מבקשת לשתף את החברים ברשת המכובדת הזו בעניין המטריד והכואב הבא: אבי שרד כנער מספר מחנות השמדה. הוא איבד שם את משפחתו ועלה מיד עם תום המלחמה ארצה, התגייס לצבא, נלחם ב-48 בגוש עציון, נפצע קשה ונלקח בעודו פצוע לשבי בירדן למשך תשעה חודשים.יתכן ויהיו אלו אשר יחשבו כי סיפורי האישי אינו בהכרח רלוונטי, אך מצאתי לנכון ולראוי לספרו. נחרדתי השבוע, בעת הצפירה לציון יום השואה, לחזות בהתנהגות פוגענית של מספר תלמידי המוסד הזה הנמנים עם האוכלוסייה הערבית. מדובר במקרים של דיבור בקול רם בעת השמעת הצפירה, כולל שיחות בטלפון סלולרי, שימוש רעשני במכונות האוטומטיות בקמפוס, עישון ושתיית קפה בדיוק בדקותיים אלו. קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בסוג של התרסה, קשה להניח שמדובר בתום לב וחוסר מודעות. כללי ההתנהגות בעת צפירות הדומייה בימי הזיכרון אינם בתקנות האוניברסיטה, ואולי גם לא חוק מדינה. אבל ישנם כללי התחשבות אנושיים ורגישות בסיסית. לא חלה על הסטודנטים הערבים, ולא על אלו מכל מוצא או השתייכות אחרת חובת עמידה או כל חובת "עשה" אחרת, אבל אפשר לצפות מהם לנימוס בסיסי והימנעות מפגיעה ברגשות סובביהם, אם בחרו ללמוד במוסד זה ולקבל מהאוניברסיטה העברית תואר. בימים בהם נלחמים המיעוטים על שוויון זכויותיהם, על הכרה בתרבותם ועל כבודם - אי-מתן כבוד לערכים ולרגשות הרוב לא יקרב את מטרותיהם. מי שאינו נותן כבוד, יתקשה לקבל אותו. כיבוד אבלו, צערו ויגונו של הזולת, הוא כלל נימוס בסיסי העומד מעל למחלוקות פוליטיות, והוא מתקיים ברמה הבין-אישית. בברכה,
|